פסח מצה ומרור

'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה… שלוש שאלות אנו מבררים לפי שיטת רבן גמליאל, שרק אם מבררים אותם, אנו יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים. שאלות אלה לכאורה נוגעות לטעמי מצוות. למרות שאדם המתכוון לאכול מצה בליל הסדר, אף אם אינו יודע טעם למצוה זו יוצא ידי חובה, וכך גם באכילת קרבן פסח ומרור, ידי חובת הסיפור לא יצא כדבעי. הסיפור עצמו צריך להיות מחובר באופן חי אל חיי המצוה, מטרתו ליצור אדם אחד העשיר במחשבה ובשפת הגוף, המאחד בתוכו את הנשמה והגוף.

החידוש של יציאת מצרים היא ההתגלות האלוקית, שיצרה מצב בו כל קומת האדם התאחדה. כשהתבוננו על מדריגתנו לפני יציאת מצרים, היה נראה לנו שפער גדול קיים בין עומק הנשמה ליכולתה להתגלות בחיים. אך הקב"ה המאמין בנו וחפץ לגאלנו, דילג על כל החשבונות שלנו והוציא אותנו משעבוד מצרים. קול דודי זה משה, בשעה שאמר להם לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו היאך אנו נגאלים והלא אין בידינו מעשים טובים… והלא כל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו. אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים.. אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות – בזכות אבות ובזכות אמהות. (על פי שיר השירים רבה). כשהקב"ה ציווה עלינו להקריב קורבן, פרשנו מעבודה זרה. משכו וקחו לכם – משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה (מכילתא דרשב"י שמות י"ב כ"א). אך החידוש הגדול הוא 'פסח זה שאנו אוכלים' – היכולת לאכול בקדושה, היכולת לברר שהאכילה, המקיימת את החיים ומרחיבה אותם, כל כולה היא קודש – זה החידוש של ליל הסדר. כדי להקריב קורבן צריכים להתעלות, לסור מעבודה זרה, אך כדי לאכלו, צריכים להיות קשורים אל הטוב כל כך, באופן של הבעה חיה. הבעה זו מתגלה בעשיה הטובה שלנו, ונובעת מהתגלות האלוקות בליל הסדר, מהפסיחה על הבתים. היא היא זו שגילתה את השייכות העמוקה שלנו לגילוי האלוקות הנורא והנשגב של ליל הסדר.

התשובה לאכילת המצה היא על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. תשובה זו טעונה בירור והסבר, שהלא גם אם היה מספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, היינו אוכלים דווקא מצה בליל הסדר, שהלא צווינו עוד לפני יציאת מצרים 'על מצות ומרורים תאכלוהו' ובפסח מצרים היה איסור חמץ ביום הראשון. אמנם מצה זו שאנו אוכלים, מצה זו של ליל הסדר של הדורות, מרחיבה את ממד המצה של פסח מצרים. שבעה ימים אנו אוכלים מצות בציווי אלוקי, שאינו קשור לחוסר היכולת המעשית שלנו לאפות חמץ. המצה מגלה את הנקודה העצמית בחיים, נקודת האמונה, הקשורה כל כולה לגילוי האלוקות שלמעלה מכל יכולת הבעה במציאות. לכן אנו מצווים לאכול מצה ולא חמץ. האפיה היסודית בלא שום תוספת, בלא צביון פרטי כזה או אחר, מגלה את עומק החיים, את נקודת המוצא של החיים, העומדת למעלה מכל תואר, וכל כולה אמונה ויכולת עמידה בגילוי אלוקי של מלך מלכי המלכים, הקב"ה. הציווי האלוקי בפסח מצרים היה לאכול רק ביום הראשון מצה, זו נקודת אמונה שאינה מסוגלת להתגלות בכל רבדי המציאות אלא תמיד תעמוד מעליהם, מעל מגבלות הזמן וההתגלות האיטית שמתרחשת דרך ההיסטוריה, 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות'. לדורות צווינו לאכול מצה שבעה ימים. היכולת לגלות את האמונה הזו כבר טמונה בשבעת ימי הבריאה. אמונה זו מגלה כי כל מעשי בראשית מגלים את חפץ ד', עד שבקריעת ים סוף אמרנו 'זה אלי ואנווהו', התגלות האלוקות לנוכח כל אחד ואחד גילתה את הפנים והתוך של מעשה בראשית, המסוגל להשתנות כדי להביע את חפץ ד'. לכן מסקנת שירת הים היא בניין בית המקדש 'מקדש ד' כוננו ידיך'. בית המקדש מגלה בחיים את חפץ ד' המקיף כל ומאחד בתוכו נס וטבע.

הגירוש שלנו ממצרים פעל פעולה נוספת  – כבר בליל הסדר אנו חיים בכח את היכולת לגלות את האמונה בכל רבדי החיים. ההתנכרות של פרעה ועמו למעשה ד', חוסר הרצון שלהם להיות שותפים לעליה הגדולה שלנו ממצרים התבטא בגירוש. גירוש זה מסוגל אחר כך להפוך את ליבם ולרדוף אחרינו. הגירוש הזה יצר מצב בו בפועל אותה מצה שאכלנו בליל הסדר נמשכה איתנו לכל אורך חג הפסח, ו'בפועל' זה גילה את אשר גנוז עימנו בכח. אמונה זו היא המתגלה בסיפור יציאת מצרים, ואמונה זו היא המרכז של ליל הסדר שאחרי החורבן, בו אנו אוכלים רק מצה ומתחילים את ליל הסדר ב'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא'. לחם עוני זה שאכלנוהו בארץ מצרים לא ידענו לפרשו בזמן אמת, לא הבנו את כל משמעותו הרחבה המתגלה בכל החיים וההיסטוריה, וכך אנו בגלות, שאין איתנו יודע עד מה, אנו מתמלאים בכל שנה עוד ועוד אמונה מכח 'מיכלא דמהימנותא' – אוכל האמונה, המצה, ומתמלאים ודאות של 'שמחנו כימות עיניתנו'.

ולכן רק לבסוף אנו מגיעים למרור. למרות שבכל ליל סדר אנו פותחים בגנות ומסיימים בשבח, הרי שכשמגיעים לנגיעה בחיים עצמם, אנו מתחילים מגילוי האלוקות העליון שבפסח, מעומק האמונה שלנו המסוגל לחיות רבדים עליונים אלה, ומתוך אלה מביטים באור חדש על הגנות, על המרור. טבע החיים שלנו הוא למעלה ממה שמהמציאות יכולה לשאת. הקב"ה לא מביט אל מעשינו הרעים כי 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש', רואה הוא כי 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך', וכל ייסורינו הם ייסורים של אהבה לרומם את כל קומת חיינו ליכולת עמידה קבועה נוכח פני ד'. זוהי שמחת ליל הסדר, שיא השמחה של כל השנה הנותנת לנו את האמון בכוחות שלנו, את האמון להתהפך ברגע ולקנות את כל מדרגות הקדושה לקבלת פני משיח צדקנו, ובודאות אנו אומרים לשנה הבאה בירושלים הבנויה, כי באמת ראויים אנו כל בית ישראל למקדש, לגילוי אלוקות, למשיח המגלה כי אחד אלוקינו בשמים ובארץ.

חג שמח

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן