נקודת הרצון | לפרשת ויקרא

" 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לד' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' – 'מכם' – ולא כולכם, להוציא את המומר, 'מכם' – בכם חילקתי (בקבלת הקרבנות בין מומר לשאינו מומר) ולא באומות (שמהם מקבלים בלא הבחנה). 'מן הבהמה' – להביא בני אדם שדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ולחלל שבתות בפרהסיא"

א' ב'; חולין ה.

קורבן הוא ביטוי לתנועה שלמה של התגברות השאיפה של קרבת אלוקים באדם, ששיאה היא נדיבות לב, שמתוכה מביא האדם קרבן לד' ומגלה בזה את עוצם דבקותו במקור המקורות ב"ה. השאיפה של קרבת אלוקים מונחת עמוק בלב כל האדם וביטויה הוא בהבאת קרבן. לעיתים נופל האדם ומסתבך בחטאים. לולי התורה, היינו אומרים לאדם זה כי עליו לטהר את מעשיו, להיטיב את דרכיו, ורק על גבי זה תהיה התעוררות הרצון שבקרבו נקיה מכל סיג.

אבל קרבן אינו רק מעין מונולוג חי, אותו נושא הרוצה להקריב לד', קרבן הוא גילוי של מציאות קיימת, של שייכות עצמית החיה בקרבו של כל האדם. רצונו של האדם לגלות את קרבת אלוקים שבו הוא אמיתי גם אם הוא רפוי, גם אם אינו יכול בשלב זה להתגבר על כל יצריו או רצונותיו המנוגדים. הקורבן אינו רק ביטוי של רגש, הוא אינו רק מסקנה של כל תנועות החיים האנושיות. הקורבן הוא ביטוי של גילוי האדם את עצמו כחלק מתנועה מתמדת של 'אש תמיד' שלעולם אינה נכבית. המציאות החיה של קרבת אלוקים מתגלה בבית המקדש, וכל נקודת רצון אנושי המגיעה עדי המקדש מגלה את מהותה, את עוצמתה, את חוזקה, את יכולתה להתגבר על הכל ולשוב בתשובה שלמה. אם אך פתח האדם פתח כחודו של מחט, מתגלה לו שהוא חלק מפתחו של אולם, מפתח בית המקדש. ולכן אין חשיבות לסוג הקורבן אותו מביא האדם, אלא להתכווננות רצונו. אמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחח' ובעולת העוף 'אשה ריח ניחח' ובמנחה 'אשה ריח ניחח', לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים, (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח). לכן מקבלים קורבנות מכולם, אפילו מפושעי ישראל, ואפילו מגויים מומרים, עובדי עבודה זרה. התעוררות הרצון מגלה את השייכות למהלך של מציאות קרבת אלוקים בעולם, מהלך המעלה באופן תדיר את העולם.

רק ממומרים יהודים וממחללי שבת בפרהסיה אין מקבלים קורבנות. המומר כבר בנה את חייו, לא רק מתוך אי שייכות, מתוך חולשה או מתוך טשטוש ועמעום הבנתו ורצונו, אלא הוא כבר הכריע. המומר הוא אדם שהחליט לבנות חיים אחרים לחלוטין, חיים הרואים את התגלות ההווה, את הנעשה תחת השמים בלבד, כמקור הבלעדי של המציאות. המומר חי חיים המתנגדים לחלוטין למהלך ההתעלות של העולם ולהבאת גאולה. מתקבלים קורבנות מגויים הנכשלים בעבודה זרה, למרות שזו עבירה גם מבחינתם, שהלא איסור עבודה זרה הוא אחד משבע מצוות בני נח. אחרי חטא אדם הראשון, קשה מאד לא להיכשל בעבודה זרה. ריבונו של עולם העלים את השגחתו מהעולם, ואלו שנותרה באמתחתם רק ההסתכלות דרך ההווה על העולם, אף אם הם נתקלים בפליאות או בשגב, אין הם מסוגלים לתרגם לחלוטין את התחושות האלו לעבודת ד'. לכן גם כשלון בעבודה זרה, אינו חוסם את הרצון הטהור, אף אם הוא דק מן הדק, מלהתבטא. אבל ישראל זכו ביציאת מצרים למדרגה חדשה, ליניקה מתמדת מאור הגאולה העתידי שהתכנס כולו בליל הסדר אל 'אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני הוא ולא אחר', אל קשר מתמיד של הנהגה אלוקית קבועה, שמתוכה אנו חיים כל הזמן את קרבת אלוקים ותמיד הופכים להיות גילוי של תנועה אדירה, של ידיעה מוחלטת של 'אחד אלוקינו שבשמים ובארץ'. גם אם אנו נחלשים, גם אם אנו מסתבכים ברצונות מנוגדים, גם אם איננו מסוגלים להביע את הרצון בכל מלוא החיים, הרי שבהבאת הקורבן נחזק אותו והוא יתגבר על הכל.

אנו זוכים השבוע לקיים את מצות העמדת מלך בישראל. תמיד עינינו צריכות להיות נשואות אל הגאולה ההולכת ומתגלה, ודווקא מתוכה לא לוותר על ההווה, אלא להאירו באור של קרבת אלוקים והכנה לקבלת פני משיח צדקנו. בחרדת קודש ובשמחה אנו משתדלים לקיים את המצוה הזו, אף אם נראה לנו שהיה ראוי לקיימה באופן פחות תדיר, או שהיה ראוי לקיימה באופנים אחרים, שהלא את ד' אלוקינו אנו מבקשים ואת דויד מלכנו נבקש, אך עם כל זה מרחב השיקולים שלנו אמור להתבסס על חיזוק הרצון, על אמון אמיתי ברצון החבוי בלב ישראל לטוב, לקרבת אלוקים. נתפלל ונקווה שבהצבעה שלנו אנו מגבירים את הרצון לקדושה, אנו סוללים דרך להתבטאות העתיד ולהשתקפותו גם בתוך עולם הנראה כְּשָׂם רק את ההווה במרכז. ומתוך תפילה וטהרה, אומץ, גבורה ואחריות, ובעיקר באמונה גדולה, באהבה גדולה ובשמחה גדולה, נקיים מצווה זו שבעזרת ד' תהיה האחרונה באופן הזה, מתוך גילוי משיח צדקנו.

שבת שלום