מלאכת הבערה והוצאה | פרשת ויקהל-פקודי -החודש

" 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' – תניא: הבערה בכלל היתה ולמה יצאה? להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה ומכאן לחילוק מלאכות מן התורה בשבת"

ל"ה ג'; שבת ע.

שתי מלאכות יוצאות דופן נתפרשו כמלאכות בפרשתנו, מלאכת הבערת אש ומלאכת הוצאה. נחלקו התנאים מדוע נתפרשה מלאכת הבערה, האם כדי ללמדנו שעל כל מלאכה ומלאכה בל"ט מלאכות חייבים בפני עצמן, או שהדלקת אש היא מלאכה קלה יותר ואין חייבים עליה מיתה אלא עוברים בלאו בלבד. כשאדם מדליק אש הוא יוצר תשתית להתהוות הנעשית ברובה מאליה. האש מחד היא שעבוד כוחות הטבע ליצירת דברים מחודשים. האש הוא הכוח היחידי המשנה את ממשות הדברים, הופך מוצק לפחם, קרח לנוזל ונוזל לגז, ומצד שני הוא כוח הפועל באופן עצמאי הרבה מעבר לכוחו של האדם היוצרו. לכן יש מקום לומר שהבערה היא 'המלאכה', היא המלמדת אותנו על שלמותה של כל מלאכה בפני עצמה, ומצד שני אפשר שהיא באה ללמדנו על הצורך בפעולה מושלמת של האדם בשבת על מנת שזו תיקרא מלאכה במלוא חומרתה.

האש מהווה גורם משמעותי בלילה, עת מדליקים את המנורה, ועת השראת השכינה על המשכן מתגלה באש, "כי ענן ד' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (מ' ל"ח). השתכללות המציאות המתמידה שקיבלה את צביונה במעמד הר סיני 'והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ד' באש' (י"א י"ח). בלילה, עת הנסתר מתחיל להתגלות, מתבררת תכונת בית המקדש כמכון השתכללות עולמים. הצד הגלוי והראשוני של השתכללות זו נעשה על ידי הכהן בהדלקת המנורה, אבל עיקרו הוא תכונה טבעית אלוקית היוצרת בעולם כולו שקיקה מתמדת, המיה, כיסופים ועריגה אל מה שלמעלה מכל הגה ורעיון.

לולי התורה היתה מחדשת לנו בפירוש, היינו אומרים שהוצאה מרשות לרשות אינה מלאכה. החפץ שהועבר לא השתנה, רק הקשרו ונקודת ייחוסו. לכן חז"ל אומרים 'הוצאה מלאכה גרועה היא'. קדושת המקום היא קדושת ההקשר, חיוניות האטמוספרה בתוכה מתרחשת ההוויה האנושית ובחירתה. הוצאה היא יצירת הקשר חדש לחפץ, לאדם ולבחירה האנושית בכלל.

כשמגיעה שבת, המציאות כולה הולכת ומתעלה, הולכת ושבה אל מקוריותה, עד שמעשה אדם ותחבולותיו הופכים להיות קטנים ביחס לעצם המציאות. שבת הוא זמן של הקשבה, ויכולת ההקשבה שלנו בנויה כולה על האטמוספרה בתוכה אנו מצויים. לכן הקשרו של האדם הוא משמעותי ביותר ביום השבת, 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'. המלאכות כולן נלמדות באופן פשוט ממעשה המשכן. שיא השיאים של הבחירה האנושית בטוב היא עבודת המקדש, הפיכת בית ישראל כולו כבנוי על ממד התעלות בלתי פוסק. ועם כל זה, שבת יוצרת התעלות ממין אחר, התעלות של הכל כחטיבה אחת, של המציאות כולה כהקשר אחד גדול. שינויי ההקשרים על ידי מלאכת הוצאה, מלמדים על מעין זלזול בתפיסה האורגאנית הזו, ולכן עם כל קלותה וגריעותה של מלאכה זו, גם היא מלאכה, ואדרבה דווקא היא מתפרשת באופן גלוי כמלאכה.

עבודת ד' שלנו בנויה על הקשבה למרחב בו אנו מצויים ועל גילוי אש הכיסופים הפנימית המניעה את החיים ודוחפת אותם לגדול ללא הרף. עבודה זו החלה בפסח, כשיצאנו ממצרים, כשעמוד האש מלווה אותנו בלילה, אך עדיין לא היה לנו הקשר, טרם הגענו אל הארץ המובטחת. רק כשמגיעים לארץ ישראל מגלה פסח את מהותו. רק אז מובטחים אנו שישאלונו בנינו 'מה העבודה הזאת לכם'. ממד השכלול והתעלותם של ישראל החל בפסח 'אנכי ד' אלוקיך המעלך מארץ מצרים', ומיום שהחל שוב אינו פוסק. התחדשות השנה בניסן היא החזרה לאש ההתעלות והבקשה להוצאה ממצרים על מנת להגיע למקום של אמת בו כל אותן שאיפות תוכלנה לצאת. מתוך שתי מלאכות אלו ניתן להתבונן על כל עשיית האדם המקבלת ממד אחר בשבת – לא עשיה של פרט כזה או אחר אלא הקשבה לעצם הדברים, לעצם ההתעלות, הפיכה להיות חלק מאורגניות אחת של מקום אשר כזה. ופסח עצמו נקרא שבת 'מחרת השבת'. כבר אז הוטבעה בנו התכונה והשקיקה לבוא לארץ ישראל, לבנות את בית הבחירה ולהשתוקק ועלות ללא הפסק מתוך הדרך העולה בית ד' 'שמחתי באומרים לי בית ד' נלך'.

שבת שלום