התעוררות מנין? | לפורים ופרשת תצוה

" 'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' – אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך"

כ"ז כ'; מנחות פו:

לכאורה כוונת חז"ל לומר שאורה של המנורה מאיר כלפי חוץ, ולא חלילה כלפי המקדש עצמו, כי אין הקב"ה צריך את אור המנורה, שהלא כחשיכה כאורה לפניו יתברך, וכל אור עולמי חשוך הוא מול אור אין סוף. אבל אם כך היינו צריכים לקחת אלינו את האור, ומדוע משה צריך האור הזה כמו שכתוב 'ויקחו אליך'?

לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בו.. והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' ( כשמסר נפשו על עם ישראל ביקש שימחה שמו מספרו של הקב"ה -התורה) וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה. (בפרשה הזו יש 'רושם' מקללת עצמו ולכן בפרשה הזו לא נזכר שמו של משה. – בעל הטורים). וכן ידוע שבמגילה לא נזכר שמו של הקב"ה ויש להבין מדוע.

בקהילות ישראל נהגו לשורר הניגון הידוע מהחסידות התבונית על הפסוק 'ויהי בימי אחשוורוש הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה', ויש להבין לשמחה מה זו עושה, שהלא כל פסוק זה בפשוטו מוסר אך נתונים מעשיים על מלכות אחשוורוש, ואע"פ שרמוזים כאן רמזים עליונים שמי שאחרית וראשית שלו, העומד למעלה מבחינת מלכות מתלבש במלכות ומגלה את כל המדרגות להיותן אחת, מבחינת הודו היינו 'איש יהודי' שמודה להשי"ת עד ל'כוש' בחינת 'אל תראוני שאני שחרחורת' כל כולם הם הופעת שורש המלכות, אך בפשוטו אינו מובן.

והנה איתא במדרש (ב"ר נח ג') רבי עקיבא היה יושב ודורש והצבור מתנמנם בקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז' ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות. ויש להבין איך יכול להיות שרבי עקיבא דורש והציבור מעיזים להתנמנם וכיצד הוא מעוררם בדבריו. שהנה גלות הא בחינת שינה כמו שנאמר 'אני ישנה' וכדברי המן הרשע 'ישנו עם אחד', ואם כן נמנום הוא תחילת הגלות. ורבי עקיבא, העומד אחר החורבן, רואה שהציבור מתחילים להתנמנם עד שהגם שהיה יושב ודורש, כלומר שתורתו הופיעה בקביעות עד כדי מסירות נפש שהיה מקהיל קהילות ברבים, ועם כל זה ראה שהתורה עצמה אינה מספקת כדי להוציאם מבחינת גלות. והנה חז"ל מגדירים נמנום 'נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא' כלומר ישן ואינו ישן ער ולא ער שקוראים לו ועונה אבל לא ידע להחזיר סברא. מצב זה של צללים משאיר רק את זכירת השם ושינה ממש היינו גלות, היא שכחת השם עצמו, ובאמת יש להבין למה חשוב לזכור את השם. והנה שורש החידוש הוא היכולת לשאוב מהמעיין העצמי, ובלא זכירת השם ודאי שאי אפשר לחדש ולענות בסברא. בשעת נמנום כבר איבדנו את מעיין החידוש העצמי, ולכן כדי להתחדש בתורה צריך להיאבק לזכור את השם, שהלא נפילת האדם הראשון בחטאו הוא באי זכירת שמו, שלכן לא ידע לענות על 'אייכה'. חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.  (מוסר הקדש עמוד ק"מ). ולכן צריך תמיד לא ליפול בשינה של שכחת העצמיות.

אמנם בתחילת תענית לימדונו רבותינו שרבי עקיבא נקרא 'רבי עקיבא סתימתאה' כלומר שנאמרו משניות בהשמטת שמו, בסתם. וצריך להבין הלא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ומדוע רבי עקיבא נלמד בסתם? אכן לימדונו רבותינו הקדושים (רבי יונתן אייבשיץ וכ"ה במי השילוח) ש'המוסר עצמו על דברי תורה אין אומרים דברי תורה משמו', לא בגלל שאין זה נכון למסור הנפש על דברי תורה אלא אדרבה, אז מתעלה הוא לשורש התורה שהוא למעלה משם פרטי, ובמסירות הנפש הזו התאחד עם התורה עצמה, ואינו צינור פרטי מסוים להופעת התורה אלא התורה עצמה מתגלה דרכו. וכשם שמסר עצמו על דברי תורה, כן מסר עצמו על הגאולה ו'דרך כוכב מיעקב' קרא לבר כוכבא, שהגם שבנגלה לא היה תלמיד חכם, מ"מ הופיע בחייו את כל מ"ח דרכים שהתורה נקנית בהם, (כוכב בגימטריא מ"ח) ו'תתן אמת ליעקב' 'אשר נתן לנו תורת אמת', ומתוך התורה מופיע הכוכב הדורך, וכוכב אותיות כ"ו כ"ב היינו שם הוי'ה (בגימטריא כ"ו) המתגלה בכ"ב אותיות התורה, שהם סוד הגאולה, שהנה אליהו מלאך הברית עולה בסוסי אש 'אינון אתוון דאורייתא' אלו אותיות התורה, העומדות למעלה מהמחשבה המפורטת ולמעלה מכל שם גלוי. ורבי עקיבא ראה בבר כוכבא עצמו את שורש התורה לשמה, שתופיע בעת הגאולה מתוך מסירות הנפש העומדת למעלה משם מפורט. לכן כשרבי עקיבא קבע עצמו בתורה, שכל כולה מסירות נפש לתורה ולגאולה, כל דברי תורתו היו עליונים, והציבור רצה להיות עימו ולהגיע למדרגת דבקות בתורה עצמה ובגאולה עצמה, מתוך שכחת השם העצמי, אבל חשבו שלא יוכלו להגיע למדרגה עליונה זו מכח השתדלותם עצמם.  לכן חשבו שיגיעו לשכחת השם על ידי שינה בחינת גלות מתוך התמרמרות הנפש על חוסר יכולתה להתרומם. כי הגלות, המובילה לגאולה, גם היא באה על ידי שכחה, המביאה לעצמיות עליונה יותר, שעל כן הציבור החלו לנמנם ואיבדו כבר את מעיין החידוש, אך רבי עקיבא תבע מהם לא לשכוח השם, כי את כל אותן מדרגות עליונות אפשר להופיע על ידי ערות בחינת גאולה שלמה. וכמו אסתר שהיא בחינת 'ואנכי הסתר אסתיר' זכתה למלוך על קכ"ז מדינה מכוחה של שרה. ובא רבי עקיבא לומר, שכשם שאליהו מלאך הברית, והוא מבשר הגאולה המשיב לב בנים על אבותם, כן אסתר השיבה לבבה אל שרה אימה, והגיעה לשורש אותיות התורה עד שבמסירותה פעלה להופעת מדרגת משה, וכמו שהביא אדמו"ר בתורת אמת ש'חמת המלך שככה' שככה בגימטריא משה.

ובאמת מסירות נפשה של אסתר פעלה להביא את קדושת הזמן, שנותיה של שרה לקדושת המקום -מדינות מלכות אחשוורוש. שהנה שני חיי האדם מוגבלים בגלל חטא אדם הראשון, אבל שרה פעלה שכל שנותיה יהיו שווים לטובה, היינו לתכלית הטוב, עד שימי חייה עצמם היו מעין עולם הבא עולם שכולו טוב. אלא שהברקה זו היתה בבחינת זמן, היינו גילוי עומק תודעת האדם, וכשהופיעה תורה, הרי 'צדיקים יושבים' בעולם הבא 'ונהנין מזיו השכינה', ובחינת ישיבה היא הגעה לתכלית כרבי עקיבא שהיה יושב ודורש, ובזה קונים את מדרגת המקום עליו יושבים, היקף כל מדרגות החיים. וזו בחינת גאולה. ושרה היא בחינת הראשית – 'המחשבה תחילה', ואסתר בחינת 'סוף מעשה' המתגלה במקום, ועיקר ההגעה לגאולה הוא על ידי ריבוי תפילה ולכן שר"ה וקו"ל בגימטריא אסת"ר. כי שרה, שהיא ואברהם בבחינת ראשית, לא מצינו שהתפללו, לעומת יצחק ורבקה המתפללים לבן, כי 'אחד היה אברהם' ו'הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו', אבל יצחק 'שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא' ורבקה היו שייכים אל העתיד לבוא, שעל כן רצה יצחק לרומם עשיו הרשע ולמנוע את הסתת המן הרשע, ולכן אצלם מוצאים את כח התפילה בבירור.  

ורבי עקיבא לימדנו שצריך למסור את הנפש על הגאולה, היינו לבוא מבחינת זמן לבחינת מקום, ופורים מחבר הזמן למקום, שלכן זמני החג תלויים במקום 'לבזמניהם-זמנים הרבה תיקנו להם' על פי המקומות, כפרים, פרזים ומוקפים. והקשר למקום הוא החידוש של גאולה המקיפה את כל מדרגות המציאות.

אמנם כדי לבוא לגאולה שלמה צריך להיות מוכן למסור הנפש, וזו בחינת איתערותא דלתתא שגרמה לקבלת תורה מאהבה. והנה במתן תורה כפה עלינו הר כגיגית כדרך איתערותא דלעילא, וישראל חטאו בעגל כי רצו להופיע קשר לאלוקות מלמטה למעלה, ובזה חטאו בעגל, כלומר בעולם של עיגולים וטבע שאינו מסוגל להתרומם ולהשתחרר, וזו בחינת טבעת המלך שכשהסירה מעל ידו החזירתנו למוטב, כי נפתח הפתח לאיתערותא דלתתא בלא הגבלה. ומשה רבינו מסר נפשו בחטא העגל ואמר 'ואם אין מחני נא מספרך' היינו שהגיע לבחינת מחיית השם שמסר נפשו על ישראל, תורה וגאולה. וכשהגיע לבחינת מחיית השם, לבחינת סתם, גילה את סוד הידיעה והבחירה, שאת האיתערותא דלתתא דוחפת התעוררות שהיא למעלה מאיתערותא דלעילא באופן נסתר, העומד למעלה מחילוקי מדרגות 'השווה ומשוה קטון וגדול' 'מהודו ועד כוש'.

שעל כן דווקא כשנשכח השם, עומדים למעלה מחילוקי כל המדרגות ומסוגלים לגלות מה שעומד למעלה משם שמים, כמגילה שלא נזכר בה שם ד', כי מתגלה במגילה שהתעוררות שלמטה היא הדוחפת את ההתעוררות שלמעלה בחינת 'אני ד' בעיתה אחישנה' ומכח מסירות נפשה של אסתר נדדה שנת מלכו של עולם והגיע עת הגאולה, ואז ממש אחישנה, באמרו 'מהר' 'מהר קח את הלבוש ואת הסוס'. ולכן בפרשת תצוה לא נזכר שמו של משה, שהלא כולה של הפרשה היא הכשרת הכהנים, שהם מוציאים אל הפועל את האיתערותא דלתתא, ובפרט המנורה שהיא הדחיפה מלמעלה להאיר את הארץ ולהוציא ממנה כוחות של התעוררות. ואת ההארה משה צריך, כלומר מדרגת מסירות הנפש של משה המאחד את שתי ההתעוררויות להיותן אחת ממש, 'מקשה תיעשה המנורה'.

וכבר בפסוק ראשון עמוקי המחשבה צופים ומביטים בקול שיר וניגון עליון, שכל כולה של המגילה היא דחיפה עליונה ממלך שאחרית וראשית שלו, לגלות את קדושת המקום מתוך קדושת הזמן, את אותה קדושה של גאולה שלמה, המופיעה מתוך מסירות נפשה של אסתר, לגלות נשמת משה איש האלוקים, שמחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלוקים, המאחד בתוכו את כ'תר כ'ל ה'כתרים ר"ת ככה 'וחמת המלך שככה' 'אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוקיו'.

שבת שלום ופורים שמח!