עומק רום

להורדת המאמר לחץ כאן

ננסה ללמוד ביחד חלק מתורה מופלאה הנמצאת בספר הקדוש אמרי אמת (של הרבי הקדוש רבי ליבל'ה איגר מלובלין) על פורים. כטבעו של יום חלק מנוסח ברמזים עליונים מופלאים שננסה רק להתבסם מהם אף אם לא נבין אותם ממש. ניסינו לחלק את המאמר לאותיות גדולות, המכוונות לעיקר מהלך התורה, באותיות קטנות המשכנו את דבריו הנושקים לרמז ולסוד. מי שאין נפשו חושקת בסודות ורמזים, יכול לדלג עליהם ולהמשיך בלימוד עיקר הדברים. בהערות השוליים הרחבנו במקורות הנותנים גם הם את הארתם המיוחדת המרחיבה את הדברים, ומתאימים ללימוד מעמיק יותר ולא לפגישה הראשונה עם המהלך. בתפילה שהדברים יכוונו אותנו לשמחת תורת אמת הגדלה והולכת בשאיבת יינה של תורה ממעייני הישועה.

הרמז והסוד

אולי כהקדמה קצרה ננסה להבין מדוע יום זה משופע ברמזים עליונים בהרבה מהספרים הקדושים. לכאורה היה נראה שכשאדם מבוסם הרי ששיטת החשיבה שלו משתנה ואינה עובדת בצורות הלוגיות הרגילות ולכן הוא מרבה ברמיזות ובקפיצות הנראות אסוציאטיביות. אמנם היא גופא – מדוע ציוונו השי"ת ביום זה להתבסם?  הרבי הקדוש מדבר על כך בתורה עצמה. ננסה לפני כן לראות מה הייחודיות של צורת החשיבה של יום זה המתבטאת בשפע מיוחד של רמזים. רמז הוא אחד מצורות הופעת התורה, הוא מקשר נשואים שנראים במבט ראשון כאינם קשורים זה לזה, בצורה דילוגית[1]. יש תוכן מופשט עליון המתגלה בפנים שונות, והרמזים מנסים דרך קישורים אלה להפגיש אותנו בצורה בלתי אמצעית עם אותו חלק כמוס המנביע את הגוונים השונים. היתרון של הרמז הוא שהפגישה הופכת להיות אינטואיטיבית, חורגת מיכולת הבנה סיבתית או הגיונית רגילה, ומאפשרת לאדם להית חי מפגש עם גודל. יש התאמה בין תוכן עליון לבין הברק אותו מבריק תוכן זה במציאות. הקבלה זו אינה מוסברת בצורה של צמצום המסוגל להתלבש במחשבה מוגבלת ומוגדרת כי אופיו של עיצומו של יום עצמו היתה הצלה בבחינת גילוי אלוקות כפול. האלוקות המתגלה בעולם, המסוגלת להיתפס בשני ממדים בהכרה, מעט בהכרה הגלויה ויותר מכך בתור הכרה המזעזעת, פותחת ומשכללת את ההכרות הרגילות. אך על גביה הופיעה הכרה עליונה יותר, כזו שאינה נתפסת בכלי ההכרה הרגילים. הביסום יוצר מצב בו אנו מסוגלים להיפגש בבת אחת עם הממדים המתגלים בקנה המידה של העולם, ולהיות מוברקים מברק עליון שלמעלה מכל רעיון.

עולם הסוד רואה ממש את כל גילויי האלוקות כחטיבה אחת. עולם הרמז בנוי על ההבחנה שבין מדרגה למדרגה וחושף שעם כל ההבחנות יש קשר חי מלא גווני גוונים של עושר מציאותי. תורת הסוד מתקנת את כל המידות של האדם, ובפרט פועלת על השקיקה והרצון, ואילו הרמז הוא תיקון כח המדמה של האדם. 

חז"ל (אסתר רבה ז' י"ב) דורשים את אמירת המן הרשע 'ישנו עם אחד' – אותו שנאמר בו ד' אחד ישן לו מעמו מעם ישראל. המן הרשע מנסה כביכול לנצל מצב בו נדמה שההשגחה האלוקית כביכול נעלמה, 'ישנה'. אמר לו הקב"ה אני אין לפני שינה, הדא הוא דכתיב 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל' ואתה אמרת יש לפני שינה?! חייך שמתוך שינה אני מתעורר על אותו האיש ומאבדו מן העולם.  אכן כשאנו ממשיכים ללמוד את מדרש המגילה אנו מוצאים (פרשה י' א'):  'בלילה ההוא נדדה שנת המלך – נדדו שמים, כסאו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שראה את ישראל בצרה. וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'? אלא בזמן שיראל שרויין בצער ואומות העולם בשלוה לכך נאמר 'עורה למה תישן ד' '. או בניסוח קצר יותר במסכת מגילה (טו.) נדדה שנת מלכו של עולם. למדים אנו כי יש הנהגה אלוקית מתמידה הנקראת 'שומר ישראל', אך כשהיא מגיעה להנהיג את העולם כולו, להיות 'מלכו של עולם', להופיע בצורה גלויה גם בקנה המידה המוגבל והמצומצם של העולם, הרי שמדרגה זו נראית לפעמים כישנה. ואע"פ שאנו בפנימיותנו אחוזים תמיד בקנה מידה עליון יותר, הרי שכשגויי עולם קמים עלינו, אנו נזקקים להתעוררות גם של המדרגה הנמוכה יותר. ההנהגה של 'מלכו של עולם' אינה מתגלה רק בתור הנהגה של חיי הווה או אפילו בתור הנהגה פשוטה של שכר ועונש, בדבקות המתגלה בבחירה הטובה וכדומה, אלא מלכו של עולם יוצר הקשר לעולם רחב יותר ממה שמתגלה בעולם הזה, גדול הרבה יותר ממה שמתגלה בהכרה. מלכו של עולם מנהיג את העולם ומשכלל אותו מתוכו באופן גלוי, הנוגע כל הזמן בגובה פסגות החיים וההכרה. שומר ישראל עומד למעלה מן העולם, זו אותה חיות הנובעת ממחשבתן של ישראל שקדמה לכל.

במבט של העולם 'הלא אח עשיו ליעקב', במבט של העולם  לעשות כרצון איש ואיש, אמר רבא: לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי – דכתיב איש יהודי, המן – איש צר ואויב.   (מגילה יב.). עיקרו של נס המגילה הוא החיבור שבין התגלות הרחמים בקנה המידה העולמי להתפרצות של רחמים רבים ללא גבול מאור שלמעלה מן העולמים, דרך בירור עמוק שהוא הוא – הרחמים המוגבלים הם צורה ואופן של גילוי של המיית רחמים רבים. כאשר כביכול ישן מלכו של עולם הרי שרק הנהגה עליונה מוליכה את המציאות, הנהגת 'שומר ישראל', שאין להכרה האנושית האחוזה בכבלי ההווה שום מגע עימה. אך לא רק ההכרה האנושית אינה מסוגלת לתפוס אותה, אפילו התורה הגלויה אינה מסוגלת לעתים לרומם את תפיסתה והכרתה אל חביון עוזה העומד גלוי בתורת הנסתר.

התעוררות המלך בעת נדידת שנתו היא התעוררות לקשור את מדרגת העולם למדרגה עליונה יותר של 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל'. כשמופיעה מדרגה עליונה זו, כשמצד אחד אנו חפצים בהתגלות הסוד העליון של ישראל ותורה, המגלים את חפץ הלכתחילה המתמיד של השי"ת, ומצד שני אנו נושאים את עינינו לעולם, להתקדמות של קימעא קימעא המעלה את העולם כולו, אנו חפצים להשאיר את כל הממדים על מקומם האמיתי. כך נוצר מפגש של חיים שעיקר יניקתו מהסוד, והוא מתגלה בדמיון האצילי, הנקי והברור של 'עולם ברור ראית'; עולם בו כל תוכן מגלה את מקומו האמיתי מחד, יש עליון ויש תחתון, אך בד בבד הם מגלים את מקור יניקתם המשותף; עולם שבו הדמיון בין גודל לקוטן מתגלה בברק חיים שלמים ומתבטא ברמזים קדושים ועליונים.

מכח קדושת פורים הבא עלינו לטובה ננסה ללמוד את הנגלות ולהתבסם מרמזי הנסתרות, ולשאוב מהם חיוניות המעלה את העולם כולו.

שיעור הביסום

נתחיל ללמוד את הלשון מלאת המתיקות של התורה הקדושה שבאמרי אמת : איתא בגמרא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וגו'.[2] לכאורה היה לומר פשוט 'מצוה לאכול ולשתות בפורים' כמו שנאמר 'משתה ושמחה'.

הגדר של השתיה, החיוב לבסומי בפורים זוקק ביאור. הגמרא דנה על שיעורי המצוות – כמה מהמגילה צריך לקרא כדי לצאת ידי חובה, האם עלינו לקרא את כל המגילה או מספיק להתחיל מ'איש יהודי';  כמה מנות עלינו לשלוח ולכמה אנשים; מהו שיעור הנתינה לעני ולכמה עניים צריך לתת. והנה לגבי מצות האכילה עצמה אין שיעור, ואילו לגבי השתיה יש חיוב שאינו ברור 'עד דלא ידע'.

האם המצוה היא בשתיה או בתוצאה? כלומר האם המצוה היא לשתות, ואם הגעת למצב של 'עד דלא ידע' נפטרת מקיום המצוה, או אולי אין מצוה לשתות, אלא זה מעין הכשר מצוה כדי להגיע לתוצאה של 'עד דלא ידע', ובאמת המצוה היא עצם היותנו במצב מסוים בסעודה, מצב של ביסום עד דלא ידע. ואולי הגדר הוא חובת שתיה בתור עסק והשתדלות, פשוט עלינו להשתדל בשתייתנו להגיע למצב של ביסום. אין זה פטור כמו הגדר הראשון, אין זו המצוה כמו בגדר השני, אלא זהו מצב המקרין על עשייתנו. דומה הדבר לשתי שאלות אותן אנו נשאלים במרום: 'עסקת בפריה ורבייה ציפית לישועה'. שתי מצוות אלה מתאפיינות בהשתדלות, הבונה חיים שלמים ויוצאת לפועל הנגלה בתוצאה. אך היציאה לפועל, הלידה עצמה, הבנים והבנות, או הישועה עצמה, היא הופעה אלוקית. אנו מצווים לבנות את החיים שלנו באופן הראוי לפריה ורביה, באופן הראוי לצפיית ישועה. לפי זה גם אם אדם שתה מעט, גם אם אדם לא הצליח להגיע לרמת תודעה כזו של ביסום, הוא קיים מצוה גדולה, הוא 'ציפה לישועה'.

התבוננויות הלכתיות אלה, יש להן השלכות רבות כמו – מהו הידור מצוה בשתיה? האם לאחר שאדם התבסם יש עוד עניין להמשיך ולשתות, כמו שמצינו שיש הידור מצוה במשלוח מנות ליותר מאיש אחד ומתנות לאביונים ביותר מסכום מינימום וליותר משני עניים, או שאולי מצוה זו דומה לקריאת מגילה בה לא מצאנו הידור לקרא מגילה יותר מפעם אחת בלילה ופעם אחת ביום.

הרבי מלובלין אינו תמה על שיעור המצוה אלא על השונות של כל מהות השתיה ביום הזה. ישנם שיעורי מצוות, כזית, כביצה, או כמו שראינו ביום הזה שתי מנות וכדומה. אבל כאן השיעור עצמו משונה ומשנה את כל היחס לשתיה. אחרי כל הדיון בגדרי הלכות השתיה בפורים, נראה כי שיעור השתיה מגדיר את השתיה עצמה כמכשיר להגעה למצב של 'עד דלא ידע'. בימים טובים למדנו כי 'אין שמחה אלא בבשר ויין'. שתיית היין היא ביטוי של שמחה. כאן הסדר הפוך – משתה שרק על גביו מתגלה השמחה. כלשון הכתוב 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה' השתיה קודמת לשמחה, היא המולידה את השמחה. והנה בשתיית יין ביום טוב מצינו שיעור (רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו' הלכה כ') כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ד' אלהיך בשמחה ובטוב לבב' הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות. אך בפורים המצוה היא דווקא להשתכר עד דלא ידע.

יותר מכך, המצוה תובעת מאתנו ליטול את התודעה הרגילה, ליצור מצב בו איננו מבחינים בדיבורים היוצאים מפינו, עד כי הפה עלול להביע את ההיפך מרצון הלב או לפחות מהמחשבות הגלויות. שיאה של המצוה היא דווקא בעת שאנו ללא מודעות. המצוה הדומה ביותר לכך היא מצות שכחה, המתקיימת רק מתוך מה שהאדם לא מודע – הוא שכח עומר בשדה. אבל עיקר גדרה של המצוה הוא שבעת שאתה נזכר, תכוון להשאיר את העומר השכוח בשדה, דווקא בעת המודעות מתקיימת המצוה. נקודת המוצא של המצוה – נטילת הדעת, שונה מכל שתיה ומצוה שאנו מכירים. 

בפורים נקודת המוצא של מצות השתיה היא נטילת הדעת, נראה לכאורה ששונה שתיה זו מכל שתיה שאנו מכירים. את שיעורה מגדיר הסובייקט, על פי כוחו, טבעו ויכולתו. הסובייקט מוביל את עצמו לנקודת קצה של פגישה בין מה שמתגלה בהכרה, בשליטה העצמית, לבין מה שעומד מעליה, בין הבחנה בין ארור לברור לבין טשטוש הגבולות, לכן מחדש רבינו הקדוש מלובלין, מתוך לימוד זה הגדרה חדשה במצות הפורים:  אך יש לומר העניין, כי כל מצוה יש לה לבוש בזה העולם ועל ידי זה מתעורר הדבר בשרשו, ויש מצוות שיש בהם איזה תפיסה מעט כמו מצות תפילין שצריך להיות בכמה דקדוקים – תמונת הבתים והאותיות ומספרם וקוצין ותגים ועוד כמה וכמה דברים שמרמזים לסודות עליונים ובהיקבץ כל הדברים יחד נעשה המצוה, ויש כמו מצות ד' מינים שאין צריך בהם שום פעולה, רק שלוקחים אותם כאשר הם ממקום גידולם ובלקיחה ההיא מקיים המצוה וגם מעורר בשרשו הדברים.

לבוש וטעם במצוה

מהו לבוש של מצוה? כשאנו מקיימים מצוה, אנו נכנסים למתווה ארוך טווח שאיננו מסוגלים לעמוד על מהותו אלא לאחוז רק באותו קצה שאנו מסוגלים לתפוס את מציאותו. כשאנו מצפים לישועה אנו יוצרים קו ארוך טמיר ונעלם שאפס קצהו נוגע כאן, ולעתיד לבוא נאמר כולנו 'זה ד' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו', בהווה יש לנו תקוה, 'קיוינו לו', יש קו הנוגע כאן, אבל שרשו הולך ומוביל אותנו אלי עתיד שאיננו מסוגלים לתפוס כרגע, עתיד שבו נשמח, עתיד שכל כולו גילוי אלוקות 'נגילה ונשמחה בישועתו'. ישועת ד' היא ישועת מלכו של עולם, ההנהגה הגלויה המגלה את אמיתתה שמעולם לא ישנה, שתמיד הופיעה בצורות הנראות לפעמים כסותרות את 'הנה לא ינום ולא יישן', את ישועת ישראל. כל מצוה נוגעת במציאות חיינו בעולם הזה אבל מהותה ומשמעותה מתבררת רק לעתיד לבא, 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'. המצוות מוליכות ומעלות מחיים מוגבלים של הווה אל חיים בלתי גבוליים של עולם הבא, של הנאה מזיו השכינה.

המצוות מופיעות בעולם עם לבוש. מהותן הפנימית מתבררת בעולם הבא. כדי להניע ולגדל את החיים הם מתגלות בלבוש, כך שיהיה ניתן להיפגש עם מציאותן בעולם הזה. לבוש של מצוה אינו טעם של מצוה, אלא הופעה שמבעדה אנו מכירים את מציאותה של המצוה, לא את מהותה. טעם של מצוה הוא ההברקה המתגלה בהכרה הגלויה, האחוזה בכבלי ההווה והעולם הזה. לכן טעמים אינם מסוגלים בדרך כלל להסביר את כל פרטי המצווה כי אם רק כיוון כללי אפשרי שלה, כיוון כללי המתראה גם בעין ההווה. לעומת טעם, הרי שלבוש של מצוה הוא גילוי בהווה של תנועת חיים חרישית, המניעה את כל קומת האדם מהגובה הפנימי של הרוח אל תחתית הבשר והדם. המצוה מניעה את האדם כולו לגלות מתוכו את הקשר שיש בינו לבין הבלתי-גבוליות שיש במציאות, ולבנות קימעא קימעא את כל חייו וחיי העולם כולו מתוך אומר פנימי זה. ככל שמוטלת עלינו יותר עשיה בהכנת המצוה, אנו מבינים כי מצוה זו נוגעת יותר ויותר בחיי ההווה. נגיעה זו, המעלה את ההווה אל הדרך המובילה לחיי עולם, המתגלה ביכולת שלנו להיות שותפים ביצירתה, מלמדת על קווים עמוקים של שייכות בינינו לבין העולם הבא, בין הפרוזדור שבעולם הזה לבין הטרקלין של העולם הבא, בין שפת הגוף הכמוסה, המאירה מאור הנשמה, לבין גודל העתיד.

חידושו של הרבי הקדוש הוא במשקל של ההכנה למצוה – ככל שניתנת לנו הדרכה מפורטת יותר בהכנה למצוה, כך אנו מבינים שלמצוה זו יש יותר נגיעה בעולם הזה. ריבוי הפרטים בהכנת התפילין – צורת האותיות, צורת הכנת הבתים וכדומה – אינו נותן לנו הבנה המסוגלת להתארגן במסגרת ההכרה הגלויה שלנו, אבל היא מגלה לנו שמציאות המצוה בעולם הזה, בחיי ההווה, מוצאת לה נימים עדינים בחיים המסוגלים להיות שותפים לה. שותפות זו מרימה את חיי ההווה לגלות בתוכם ומתוכם את קשר החיים שלנו אל גודל עתידי החבוי וגנוז, ומתעלם בתוך חיי ההווה אם כי הוא ממוסך בתוכם.

יש מצוות עליונות יותר שיש לנו מגע קלוש עימם – כמו נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות, בהם איננו שותפים בהכנה למצוה. אנו לוקחים חלקים של עולם טבעי הקיים מכח חפץ ד' ואילו העשיה שלנו מתמצה במעשה המצוה עצמו. ההכנה המזערית למצוה זו משתקפת במעשה המצוה, המגלה מעין ברק מזיו העתיד המופיע בהווה. מצוה מעין זו מגלה היקף יותר גדול בחיי ההווה, ולכן היא מתגלה בזמנים מקודשים החורגים מחיי החול ומחריגים את התודעה הגלויה לתודעה ניסית, החיה באופן טבעי במדרגות עליונות יותר. הזמנים המקודשים נותנים לנו מבט חדש על חיי החול, מבט המגלה נימים עמוקים יותר שיש לנו מגע איתם, אע"פ שאין אנו מסוגלים לפעול בתוכם. אנו פועלים בהם מתוך נפעלות, ומגלים את טובם בחיי המעשה.

כשאנו מקיימים את המצוות בעולם הזה, אנו מגלים את הקשר בעולם ההווה לתנועות הדוחפות את המציאות מהראשית אל האחרית, אל העתיד לבא. חוטים עדינים נטווים במציאות, והיא הופכת להיות בעלת ערך כבר עכשיו, נטיפות של גילויים עתידיים נותנים משמעות חדשה למציאות, וההכרה מזדעזעת ומתפתחת, נתבעת לעלות ולהשתחרר מהתפיסות הקודמות כדי לחיות כל הזמן על פי קנה המידה של העתיד.

לבוש של פורים

פורים יוצא דופן. לבוש המצוה מצד אחד הוא כל כולו שלנו – אנו השותים, אנו מעריכים את שיעור המצוה על פי קנה המידה של קיבולת הגוף שלנו ושינוי ההכרה שלנו. הלבוש כל כולו סובייקטיבי מחד, אך מאידך הוא מפרק לחלוטין את קנה המידה הסובייקטיבי הזה. לבוש המצוה אינו מוביל אותנו להכרת מציאות המצוה בתוכנו, אלא להכרת מציאותנו בתוך עולם המצוה. אנו מגיעים לנקודה העומדת למעלה מההכרה, נקודה המעמידה את כל החיים כולם בבחינת עצם מציאותם כמגלים את אור חיי העולם הבא. צורת המצוה היא יצירת סובייקטיביות הקורסת אל תוך עומק עצמה ומגלה את היותה חלק מסיפור גדול יותר, שאינו מעמעמם את עצמיותה, אלא הופך את נקודת המוצא של הסיפור, מסיפור אותו אנו מספרים לעצמנו מתוך זווית חלקית, לסיפור חי ואמיתי. 

ובפורים כך הוא לבוש של המצוה – כי ידוע שיש עומק רום ועומק תחת כך מובא בספר יצירה. ספר זה מגלה לנו את המרכיבים הרוחניים הפנימיים של מעשה בראשית, באופן שמעשה בראשית מוכן לגלות מתוכו את מעשה מרכבה. מעשה בראשית העוסק בשאלת הסיבה 'מאין, מהיכן הכל בא', מגלה מתוכו את ההתכווננות לאומר החיים, המתגלה בשאלה המהווה את התשתית למעשה מרכבה, שאלת התכלית – 'לאן, להיכן הכל הולך' (קול הנבואה עמ' קל"ז). במשנה החמישית עוסק ספר יצירה בהתגלויות האלוקיות, המגלות את עומק המציאות. כל מידה מתגלה כ'בלי מידה', כעמוקה יותר ממה שאנו יכולים להכיל. 'עומק ראשית ועומק אחרית עומק טוב ועומק רע עומק רום ועומק תחת'. הרמב"ן בפירושו לספר יצירה מסביר מדוע כל צד במציאות מכונה 'עומק'[3] – עומק הרום הוא העומק של ההנהגה האלוקית העליונה המנהיגה את העולם, אין היא נערכת על פי השגתינו כי כל מה שאנו משיגים – עמוק יותר. אפילו מה שנראה לעינינו – ה'תחת', העולם התחתון המתראה לעיני השגתינו גם הוא כולו 'עומק'. אנו רגילים לשאת השמימה את עינינו ולהבין שרום זה מלא עומק הוא, זהו העולם הנסתר והמכוסה. ספר יצירה מחדש לנו שני חידושים – גם הנגלה עצמו נסתר, גם בו צפון עומק, 'עומק תחת'. אבל חידוש נוסף ישנו – כל מה שאנו תופסים כ'רום', כאין וכאפס הוא לעומת העומק האמתי של הרום. מה מקור העומק שישנו במציאות? עומק ה'תחת' נובע מהרום, ועומק זה, המתברר מתוך המציאות מרומם את הרום אל עומק מחודש. שני העומקים מעמיקים אחד את השני. מכאן לומד רבינו וכל דבר שנתגשם יותר, יש בו יותר הארה מעומק רום כדי להגביהו כמאמר רבינו הקדוש מפה לובלין החוזה זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא שבכל גוף עב יש יותר נשמה גבוהה.  

עומקו של 'עומק תחת' הוא עומק העומקים של הרום, זוהי קדושה עליונה הבאה לחשוף קדושה עלומה וחבויה הנמצאת בגוף, המצויה בתנועות הנראות לנו כהופכיות לחלוטין לכל שאיפה של עילוי והתקדמות[4]. הגוף חי את ההווה, מאמין הוא בחיי ההווה ואינו מוכן להיות מכוונן אל עבר עתיד כלשהו. הגוף אינו מוכן להשתעבד לאיזו תובנה כזו או אחרת. במבט ראשוני נראה לנו הגוף כאומר של חיי שקר ודמיון. אם חיים רק הכרות גלויות, אכן צודקת השקפה זו, ולכן באים חכמי המוסר בשאיפה פנימית לתבוע מהגוף את הדיוק שלו. הדמיון מוצא בגוף את החופש והרצון, ולעומת זאת בחיי קודש את ההכרח והשעבוד. חכמי המוסר מוצאים בגוף את חיי ההכרח, ובזה עצמו הם יוצרים איחוד מופלא בין הגוף לנשמה. הגוף מחובר לנשמה מתוך הכרח עליון, מעין 'כפה עליהם הר כגיגית' ועל גבי תואם זה של 'קושר רוחני בגשמי', של 'המפליא לעשות', מתרחש חופש הקודש.

התפיסה הראשונית של הגוף כנתבע לפרישות, קובעת את מהותו של הגוף כמביע בחיותו הכרח. הגוף זקוק למזון, זקוק למנוחה, זקוק לאויר לנשימה. בכל מגע שלו עם החוץ הוא מבטא את הכרחי הקיום. כשהכרחי קיום אלה עוברים אל הצד הנפשי של האדם, מתוסף כח הדמיון לצדדי החיות, ובשלב ראשון הוא מנסה לגלות לגוף שכל כולו חופשי. כאן מתחילה התאווה של האדם לבצבץ. על עומק משמעותה אין האדם יכול לעמוד בשלב זה, אבל הוא מרגיש בבת אחת הכרח שהתאווה מפעילה עליו, לעומת דימויים של רצון וחופש בתחושתו. התאווה מעבירה את הגוף מצדדי ההכרח לצדדים הבוחרים בהרחבה בלתי גבולית של הגוף. ככל שאדם יותר שקוע בתאוותו הרי הוא תופס את עולם הקודש והרוח כעולם של משטור החוויות הקיומיות ביותר לתחושתו. הגוף אינו מוכן לקבל שום תפיסה אחרת המכווננת אותו אל עולם עשיר יותר ממה שנראה בתוך קנה המידה של ההווה. חפץ הוא הגוף להישאר להישאר בדמיונו זה ולמנוע ממנו ומהעולם כל התקדמות אל עבר עולם שהחופש עומד בבסיסו.

ניצוץ עמוק טמון בעקשנות זו של הגוף, ניצוץ המשמר בצורה מהופכת את האמון שבכח הדמיון ובכח התאווה, אמון בגוף ואמון בהווה. אך ניצוץ זה שקוע עמוק בעולם מעורב בטוב ורע עד שאין יכולת לעמוד מתוכו של גוף עצמו, בצדדים הגלויים שלו, על אמת עליונה זו. חכמי המוסר התובעים מהגוף את הדיוק שלו, מובילים אותו מהפרישות לחסידות ולקדושה[5]. שפת ההכרח של הגוף היא שפה, המגלה באותה מידה את הקשר המוחלט בינו לבין הנשמה. קשר זה מתברר והולך עד שהגוף מסתגל לתנועותיו המדויקות, למקצב השלם והמקיף של המציאות. על גבי קשר זה מתגלה הקדושה, המגלה בדמיון תנועה הפכית – מלמעלה למטה. הדמיון, כשהוא קדוש, הוא מציב את הממשות של הגוף כגילוי בלתי אמצעי של כל המרחב בתוך העולם המוגבל. כוחות התאווה יופיעו כגילויי חופש מוחלט המתגלים בבחירה שלמה של הטבעת רצוניות במציאות מתוך אציליות, עדינות ושייכות אל הכל.

הלבוש של מצות השתיה בפורים הוא בירור כח המדמה. ביום זה אנו מגלים את עומק הרום המתגלה בעומק תחת, ולפתע מתברר לנו שבתנועה זו עצמה גילינו עומק יותר גדול ברום עצמו. חודש אדר מיוחד להיות 'עומק תחת'. חודש זה מופיע באחרית השנה של עם ישראל, באחריתה של שנה אותה אנו מונים מיציאת מצרים, כשהכל מתכנס פנימה לקראת התפשטות חדשה וגילוי מחודש בחודש ניסן. השנה מתחילה מהרום העליון, ממחשבתן של ישראל שקדמה לכל. את המחשבה לברוא עולם, המתגלה ב'היום הרת עולם' בחודש תשרי, דוחפת מחשבה עליונה יותר – מחשבתן של ישראל. 'סוף מעשה במחשבה תחילה', וסוף המעשה הוא בריאת העולם בפועל בניסן. אך לניסן זה קדם תשרי בו 'רצה הקב"ה לברא את העולם במידת הדין', ולחודש תשרי קדם ניסן שלפניו, ניסן של מחשבתן של ישראל שקדמו לכל. המן הרשע ראה רק את ה'בפועל' של העולם, וממילא חודש אדר הוא חודש של 'עומק תחת' בו לכאורה כל מחשבותיהם של ישראל הולכים וכלים, מתנפצים אל מול עביות הגוף, מיטשטשים אל מול האות ק' בו נברא אדר על פי ספר יצירה, מול ה'קופיות'[6] וכח הדמיון.

מרדכי הצדיק מפגיש אותנו עם מחשבתן של ישראל שקדמה לכל, לא עם ניסן שאחרי תשרי אלא עם ניסן שלפני ניסן, ניסן שלפני תשרי. מרדכי ואסתר מגלים לנו את סוד הדבקות באלוקות העומדת למעלה מכל עולמים, אך לא זו בלבד, אלא שדבקות זו מבססת ומחזקת את העולם הזה. הרום העליון אינה השאיפה לאישתאבא בגופא דמלכא ולבטל כל ציור של עולם, אלא להעלות את כל העולם כולו אל אמיתתו, זהו העומק שברום, ועומק רום זה הוא הנותן לעולם התחתון שלנו את רומו. בחודש אדר, שהוא 'עומק תחת' מתגלה עומק הרום.

הגוף שאינו מוכן  לקבל מתווה זה, הגוף החפץ להישאר בדמיונו, מתברר מאליו כתובע בלא ידיעתו את האמת שבדמיון. אי ידיעה זו נובעת באמת מענווה גדולה של 'תכלית הידיעה שלא נדע', מאמת הנוגעת ברעותא דליבא כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. אלא שכשהיא מלובשת בלבוש הגאווה הנוראה של המן הרשע וספיחיו, הרי שאי ידיעה זו מתימרת להיות מתהפכת ליודעת, בזה היא לכל הידיעות הקטנות ומפרקת אותן, יוצרת עולם בו אי הידיעה הופך להיות כלי לפירוק כל ההכרות ולהשארת הגוף ומאווייו בקידמת הבימה של הסיפור האנושי. כדי להעלות את כח המדמה עצמו, כדי לגלות לו עצמו את האמת שבו, להשאיר את העולם על כנו ולחשוף בפניו את המרחב בו הוא מתחולל, נזקקים אנו ללבוש המיוחד של פורים. וזהו עיקר ענין פורים שנעשה מעומק תחת – עומק רום. חידוש כפול יש בחודש זה, הגוף תובע מעומק הנסתר עצמו להתפתח. את הנסתר אנו חושבים שאנו תופסים, אנו נותנים לו מקום מסוים, צורה מסוימת של התגלות איכותית, אבל 'עומק תחת' נותן לו חיים, חיים מלאים ומקיפים, שאנו יכולים לתפוס אותם רק אם נשנה את כל המבט שלנו, רק אם לא נחפש את קווי העומק המשתקפים בהווה, לא נחפש תפיסת מציאות, לא נתור אחר תפיסת מהות, אלא נעביר את עצמנו, מכח המצוה האלוקית, אל חיים מלאי גודל.

לעשות את היום

אנו עושים את היום כולו משתה ושמחה, אנחנו עושים את היום עצמו מחדש. אנו בונים ומהווים מחדש יום שהיה קיים כיום של עומק תחת בלבד, אין אנו מטפסים בו ממטה למעלה אלא יוצרים היפוך מוחלט של סדרי הערכים שלנו. ולזה נאמר בו 'ועשה אותו יום משתה ושמחה' – שיש בכח האדם לעשות מההיפוך שיהיה יום. יום הוא זמן בהירות, הוא הזמן בו אנו רואים תמונה שלמה. בדרך כלל ביום אנו רואים תמונה בהירה של כל הנגלה, אבל הנסתר נעלם; רואים אנו את העולם הזה, רק הכוכבים נעלמים. אלא שכשאנו 'עושים את היום', אנו לוקחים את כל הממדים הנמוכים והגלויים שרק בהם אנו חיים לכאורה, מגלים בתוכם עומק, וחוזרים אל עולם הנסתר לגלות את אורו המיוחד. אנו לוקחים את כל הממדים עליהם אנו בנויים באמת, גם את אלה שבפועל וגם את אלה שבכח, ומתוכם אנו עושים את היום. היום אמנם יהיה בנוי על נגלה, אבל זה יהיה נגלה שכל כולו מובנה על שייכות עמוקה לנסתר. היות ובפנימיותנו איננו בנויים כלל על החלוקה הזו שבין נגלה לנסתר, אנו מסוגלים להפוך אותם להיות תוכן אחד, אלא שלשם כך עלינו להשתחרר מכל אמת מידה מוגבלת. עשיית היום מתרחבת גם אל הלילה שלפני, בו אנו קוראים מגילה מדרבנן, ומתפשטת אל תוך הלילה שאחריו, בהימשך הסעודה.

קבלת התורה על ידינו בפורים מגלה את מחשבתן של ישראל שקדמה לכל. קבלת התורה בסיון היא קבלת תורה המעלה את הצד הנגלה של ישראל שהתגלה בניסן, אל מקור נשמותיהם.

קבלת התורה על ידינו באדר, היא המוכנות והחפץ שלנו לרדת מספירת המחשבה העליונה הקודמת אל העולם. אותה מחשבה, שבאדר נמצאת בצורה גנוזה עוד לפני גילוי המחשבה שבניסן, מתבררת בחיבור עומק רום עם עומק תחת, ברצון של ישראל לגאול את העולם כולו. קבלת התורה שבאדר, היא החפץ שלנו לרדת אל הגוף ולגלות את תוכן האמת שבו. זהו החפץ שלנו לרדת מדבקות ללא שם אל המחשבה, אל 'מחשבתן של ישראל' שהתגלתה בניסן. 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש'. מחשבה גנוזה זו היא העושה את היום, וגורמת ללבוש המיוחד של יום זה, המעלה את הסובייקט עצמו אל עומק האמת העליונה.

זהו רז התשובה, 'הדור קבלוה', חזרנו וקבלנו. חזרה זו היא החזרה בתשובה שלנו בנגלה ושל כל העולם כולו 'ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו – אימתי בזמן מרדכי ואסתר' (מגילה יא.). חזרנו אל המקוריות העליונה מתוך דבקות עצומה באלוקות. תשובה זו היא התגלות אלוקית הדוחפת את המציאות להתעלות אל מעבר ליכולותיה. הרחמים האלוקיים העליונים מאמינים בנו גם בעת שכחתנו, ומעוררים אותנו לתשובה. הדוד הדופק על פתח בית הרעיה, משנה את כל תפיסתה, ורק מכח שינוי התפיסה כולה היא מסוגלת לחזור. אין כאן שינוי של פרט כזה או אחר, בירור טוב מרע, אלא העלאת עולמות[7], בניה מחודשת של כל העולם כולו. בזה אנו עושים את היום, וכמו שלימדונו הספרים הקדושים שביום זה עיצומו של יום מכפר למעלה ממעשה התשובה הגלויה.

ובדרך רמז

מכאן ממשיך רבינו בצורה של רמזים השאובים מתורת הנסתר שבעוונותינו הרבים ובעוני הדעת לא זכינו בו אף לקצה השגה והבנה, אבל לימדונו רבותינו שביום זה 'כל הפושט יד נותנים לו', ואביון בדעת התאב באמת יפשוט ידו בתפילה ובהשתוקקות עצומה ואולי יזכה להתבסם מהם ולו בצורה דילוגית, ולכן ננסה לקרא ביחד כדי לרומם את הנשמה ביום הפורים בהתבסמות מעומק רום של מעלה.

הרמז כאן כפול הוא – מדבר על ראשי התיבות ועל הגימטריא שלהן. האות הראשונה של כל מילה היא נקודת הראשית שממנה נובעת המחשבה המסודרת הנכנסת לתוך כלי ההשגה הגלויים החושבים במילים. האותיות עצמן הן ראשית המחשבה, אך כשחושפים את מספרם הרי שעולים למכנה משותף עמוק יותר, עליון יותר, המסוגל להנביע מתוכו מחשבות שבקנה המידה הרגיל איננו רואים ביניהן קשר. המספר המשותף מגלה לנו עומק של שיתוף, שאינו נכנס לשום נקודה תחילית של מחשבה ורק הבזקיו מופיעים במחשבה. כאן הרמז מתבסס על המספר של ראשית המילים. והראשי תיבות של המילים ו'עשה א'ותם י'ום מ'שתה ו'שמחה גימטריה השם הקדוש ס"ג שהוא שורש הענין הזה כידוע השם האלוקי שם הוי'ה מתגלה בפירוט יותר בארבע בחינות, בארבע צורות כתיבה של אותיות השם בצורתן המלאה. יו"ד; ה"י; וא"ו; ה"י; זו צורת הכתיבה שמניינה שישים ושלוש, ס"ג. מסביר בן המחבר, ה'שבט מיהודה' זצ"ל בהגהה. השם ס"ג שהוא שורש התשובה שבכוחה יוכל האדם בעצמו לעשות מעוונות זכויות וכידוע שהוא עניין הצירוף הקדוש ס"ג הצירוף של שם זה, מכוון לאותה דחיפה אלוקית עליונה היוצרת את תנועת התשובה ומתגלה על ידה הנעשה על ידי התשובה על 'כולו סג'. בפרק נ"ג (פסוק ד') בתהלים נמצא הפסוק: 'כלו סג יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד'. פשט הפסוק הוא – כלם מלאי סיגים או נסוגו אחר, נבאשו עד שאין אפילו אחד עושה טוב.

האלשיך הקדוש מסביר את כל הפרק מסביב לפורים. 'שאלמלא זה – שהזמינה אסתר את המן למשתה וזה מה שגרם לעם ישראל לשוב – אין צריך לומר באגרות ראשונות, כי אם גם כאשר 'כלו סג אחור'- שכתבו בשניות לסוג אחור גזרת הראשונות לא היתה תקנה כי אם 'יחדו נאלחו', כי כתב אשר נכתב בשם המלך כראשונות אין להשיב, ועל כן היו הראשונות קיימות, באופן כי אז 'אין עושה טוב אין גם אחד' כי עדיין לא שבו ישראל בתשובה עם כל מה שראו שעשה מרדכי בשוקים וברחובות, עד שהזמינה אסתר את המלך והמן אתם. לא הקשבנו לתוכחת מרדכי לא ללכת למשתה, גם כשהתפללנו שלושת ימים לילה ויום, עדיין בטחנו באסתר ולא נשאנו לחלוטין למרום את עינינו. המהפכה התרחשה במעבר שבין המשתה הראשון לשני. עם ישראל התייאשו מגאולה על ידי אסתר והופיעו גאולה אלוקית, בהעלאת מרדכי על המן הרשע, בהתעוררות קנה המידה של מלכו של עולם להתאחד עם 'שומר ישראל' שלא נם ולא ישן. המצב אותו היינו צריכים לברר הוא 'כולו סג'. מצב בו טוב ורע מעורבבים מחמת חטא אדם הראשון. מצב זה יוצר תמונת עולם ליניארית שאין בה יכולת תיקו והרמת הכל אל הקודש. רק התפילה המחודשת שמרימה את ערך הגאולה היא זו היוצרת את התשובה העליונה.

בספרים הפנימיים מרחיבים את כוונת הפסוק לכל הסיגים שנמצאים במציאות. 'כלו סג' הכוונה לתערובת הטוב והרע שנגרמה כתוצאה מחטא אדם הראשון, עד שכל המציאות כולה מלאת סיגים. מצב זה של ערבוב יוצר מצב שגם הטוב נאלח ונבאש. השם ס"ג היא צורת גילוי אלוקי של דבקות המעלה את הכל, באופן כזה שאותם כוחות חיים פזורים יגלו את הקשרם הנכון, ולא זו בלבד שהם עצמם יתעלו, אלא בכוחם הגדול הם יעלו את כל עולמם הקודם ויעשו מזדונות לזכויות. סוף פרק נ"ג מוסבר על ידי האלשיך הקדוש על גאולה אחרונה שלנו. בגאולה זו יתברר כי הכל מתעלה. כי עם היות שציון וישראל בצרה אין תקנתם שוות, כי (ישעיה א כז) 'ציון במשפט תפדה', ובדין הוא שתפדה כי לא חטאה, כי מה שלקתה היה לאשמת העם, אך 'ושביה' הם העם יהיו 'בצדקה' (שם), בתורת צדקה מאתו יתברך. ובזה יאמר (כאן בתהילים) 'מי יתן' ומבחינת 'ציון' תהיינה 'ישועות ישראל' שיזכו בתשובה שלמה מאליהם, שתהיה גאולתם במשפט ולא יצטרכו ליגאל בתורת צדקה, שהוא ענין (סנהדרין צח א) 'זכו אחישנה', כי לענין כן לא יהיו חבלי משיח ולא ימותו הבלתי צדיקים וישארו קצתם בלבד אשר קדוש יאמר לו, כי אם ישארו וישמחו יחד כלם. בין אשר לא שלמים המה אשר בשם יעקב יכונו, בין השלמים שבשם ישראל יכונו, כולם ישמחו, וזהו 'בשוב ד' שבות עמו' אז 'יגל יעקב ישמח ישראל' שהם השני סוגים. גאולת עולם הבריקה בפורים עת כל אפסי ארץ ראו את ישועת אלוקינו עד שהכל התעלה.

כששבים הסיגים למקורם מחייבים הם את הדבקות האלוקית להתרחב, כך שאותם כוחות חיים פזורים יתגלו וירחיבו את ההופעה האלוקית לאותו מרחב של מקום שבעלי תשובה עומדים שם. שם ס"ג מגלה כי  בגשמיות עומק תחת ועב מאד, נתגלה העומק רום כמספר ס"ג שהוא ג' פעמים אהי'ה שהוא בחינת טל כידוע 'אהי'ה כטל (לישראל)' הבא מעומק רום, טל השמים שמספרו יו"ד ה"א וא"ו במילואו שחתם חותמו בעומק רום כידוע מספר יצירה. הקב"ה אומר למשה שהגאולה נעוצה בעתיד. שלוש פעמים חוזר הקב"ה על השם אהי'ה, 'אהי'ה אשר אהי'ה… כה תאמר.. אהי'ה שלחני אליכם'.[8] העתיד, אותו רובד חופשי עליון נתפס בהכרה הגלויה בתור ספק, בתור אי ודאות, שהלא את העתיד איננו יודעים ואיננו מסוגלים לצפות ולחזות. האמת האלוקית מודיעה שעם ישראל אחוז כל כולו בעתיד, ואמונת העתיד היא ודאית כל כך, עד שרק מתוכה אנו מתנהלים במציאות הגלויה[9]. החטאים מנכיחים את ההווה עד שהעתיד כמעט נשכח. אך גם אז, בעת השכחה, הקב"ה מאמין בנו ומחיה אותנו באופן טמיר ונעלם דרך הטל היורד משמים באופן קבוע[10]. הקב"ה מבטיח לעם ישראל שהוא לנו כטל שאינו נפסק לעולם. כששם אהי' מתגלה בא"ת ב"ש, מתרכז להופעת העולם, הרי הוא בגימטריא ט"ל, הנובע מעומק הרום, מעומק העומקים של השמים לחיות את הארץ. לכן השם הדוחף את חיי ההווה להתעלות גם הוא בגי' טל, ורק באותו חלק עליון שעדיין אינו מתגלה בפועל בהווה, אותיות יו"ד; ה"א; וא"ו. ללא האות ה"א האחרונה המחיה את יכולת המציאות לקבל את כל השפע העליון.  

ענוות הפורים

נחזור ללשון הנגלה. התשובה העליונה הבאה מדחיפה אלוקית, מתגלה כמהות הפנימית של כנסת ישראל, הרוצה להעלות את העולם כולו עם כל צדדיו גם העבים ביותר אל האלוקות. וזה עיקר המכוון בכל הספרים הקדושים שפירשו עד דלא ידע שעניינו למעלה מהדעת, כי עיקר התרחקות מהקדושה ח"ו הוא מהתדמות שיש לו איזה תפיסה על פי דעתו. ואין יכול לעזוב דבר שהוא טוב לפי דעתו. כמה ענווה אנחנו צריכים ביום הקדוש הזה. אנחנו לומדים תורה, אנחנו מנסים לגבש לעצמנו תפיסה מהו טוב ומהו רע, אבל הקדוש ברוך מנחה את העולם אל אחרית, שהיא עליונה יותר מתפיסתנו. לא רק המבט האנושי על טוב ורע צריך להתעלות, גם המבט המנסה להתאים את עצמו לחפץ ד' צריך להתעלות. הכאב הגדול שאנו חווים בראותנו סבל, בהרגישנו את מגע היד הקרה של הרוע, נובע מחוסר יכולת להתרומם לחפץ ד'. המציאות השקועה כל כך בחיים מוגבלים מסרבת להתקדם, והניגוד האיום הזה מצמיח סבל נורא וכאב ללא פשר. מה שהוא טוב לפי דעתו של אדם גורם לו חוסר יכולת להתקדם לעומק של טוב. האדם חפץ בטוב, אך אינו עסוק בהתבררות פנימית בשאלת מהות הטוב. לפעמים נדמה לנו שכביכול אנו מסתובבים במעגלים, ורק האמונה הגדולה שלנו שאינה מלובשת בשום תפיסה, כי אינה מסוגלת למצוא אינדיקציה בתוך הנגלה של חיי ההווה לגדלותה, רק היא יודעת כי 'ינחני במעגלי צדק למען שמו'.

החידוש של פורים הוא היכולת לחיות אמונה ללא לבושים, ללא ניסיון להסביר את המציאות. אם אין אמונה לא יעזרו ההסברים, ואם יש אמונה אין אנו נזקקים להסברים. מהפכת ימי הפורים היא המוכנות שלנו לעבור לחיים, לחיי אמונה גדולה שמהם הכל נהיה שמח. לכן ימים אלה הם ימי מנוחה 'ונח בארבעה עשר', כשם שמחיית עמלק וזכירתו הוקשו ל'זכור את יום השבת'. המנוחה היא האמון הבלתי גבולי במציאות שלא רק הגיעה עד קצה תכליתה ומביעה באופן ישר את כל הטמון בה מחפץ ד', אלא שאין שום כח מהפך. יכולת השתיה הזו בנויה על תשתית של מנוחה. כך כתב בהמשך התורה: ולזה עיקר המצוה לבסומי עד דלא ידע, כי למשל באם יוצרך לאדם איזה עסק לא יוכל לישב בטח לאכול ולשתות, ומה גם יותר מהצורך. כי אולי לא יהיה לו ישוב הדעת לעסקיו לשמור עצמו מכל נזק, אבל מי שיש לו שומרים והוא מובטח שכל מלאכתו נעשה על ידי אחרים אזי הוא יושב בטח ואכל ושותה, אף אם לא יחזיק מחשבתו יהיה נשמר, ומכל שכן לנפש הישראלי ששומרו מלמעלה ולא ינום ולא יישן שיכול לבטוח. נחזור למשל עמוק זה בעזרת ד' בהמשך, אך כבר עתה אנו רואים את השייכות של המנוחה והקדושה[11]. המנוחה האמיתית באה מזיהוי נכון של המציאות. כשאדם מפסיק לחיות על פי ציפיותיו הוא הופך להיות חלק מהמציאות, הוא אינו פאסיבי אלא פועל בבחירתו להוסיף עוד ועוד גוונים כל הזמן מתוך קשב למקצב ולאומר של המציאות. לעומת זאת מי שחי בטוב מוגבל על פי דעתו גם אין לו נייחא, שלפי דעתו צריך להיות כך או כך. והאמת שכל התפיסה המוגבלת הוא רק בעולם העשיה, אבל החודש הזה שמו אדר כמו שנאמר אדיר במרום ד' מקור קישור זה היא הגמרא (מסכת ביצה דף טו.) 'אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר אדיר במרום ד' '. הפירוש הפשוט הוא שנטיעת האילן ששמו אדר, שהוא אילן גדול ונראה למרחוק יוצרת שיוך בין האדם לנכסיו. זוהי נקודת ציון מובלטת שדרכה יזכרו כולם מי בעל הנכס. אבל בספרים הקדושים רמזו הדרכה זו לאמונה ולשמחה הנבנים בחודש אדר, שהם היוצרים את יכולת האמון והרחבת החיים החומריים. חודש זה הוא חודש הנראה לנו כתחתון אבל באמת אדר הוא במרום הוי'ה, משתלשל הוא מפסגת המחשבה האלוקית החופשית. וכך כותב ה'שבט מיהודה' זצ"ל בהגהתו: שזה מורה על שורש תיבת אדר שהוא בעומק רום למעלה מתפיסת האדם לכן הוא קיום הנכסים כלומר הקדושה שבטבע הקיימים לדורי דורות כידוע מהגמרא ומדובר בזה בהרבה ספרי הקודש שרומז על חודש אדר. והיינו שבתפיסת האדם הוא בבחינת 'עומק תחת' שמזה היה שמחת המן בגורלו של אדר כידוע אבל למעלה מתפיסת בשר ודם, רק לפני השם יתברך, נגלה שהוא מזה גופא בחינת 'במרום' שהוא עומק רום.

האמון בטבע, מצריך אותנו לעבור לחיים מתוך הקשבה לאומר האלוקי. בדור של המן כשנתבענו לעלות לארץ נוצרה תשתית של אמון בטבע ובגוף. תשתית זו נוצרה במעבה החיים ועדיין לא הצליחה לרומם אליה את ההכרה, ולכן באה כמיהה גדולה ותשוקה שלא מצאה לה מקום. זוהי התנומה של 'ישנו עם אחד', השינה של שבעים שנות גלות. ההכרה, כשהיא יְשֵׁנָה, מחד מאפשרת לאומר החיים הפנימי להתפתח, ומאידך בשלב הַתְּעוּרָה נוצר מצב, בו הפנים התקדם הרבה מעבר למה שההכרה הגלויה מסוגלת להכיל ולהמשיג. את האמון בגוף זיהינו בהנאה מסעודתו של אותו רשע, אחשוורוש. תאוות האכילה יוצרת הימשכות אחר הגוף, נתינת מקום לעיוורון הרצוני לשלוט על האדם, שכח הדמיון המעצים את האכילה, מגביר אותו. המן, בעל הרכוש הרב יצר תרבות של מאמץ אשלייתי, של בחירה מתוך מאמץ ועסק גדול, כשאצל עם ישראל התפרשו נטיות אלה כנטיות הבאות לנתב את המיית הנפש העמוקה לגילוי וגילום. כדי להאיר את היחס לנכסים באדירות של עומק רום הוצרכנו לגזירה הנוראה של המחיה, וזו בנתה אותנו מחדש. הגזירה פנתה רק אל השטח הגלוי, ותבעה מההכרה לגדול אל עומק החפץ הפנימי. כך נבנו בתוכנו כוחות של אמונה ותפילה, מסירות נפש וגדלות של חיים. גזירה זו היתה כדברי חז"ל רק 'לפנים'[12] כלומר מבחוץ. היא פגעה ברובד שזיהה לא נכון את התשתית החדשה שנבנתה בנו, תשתית הבנויה על צפיית הישועה. הלידה מחדש של הכרה שנגזר עליה להימחות, גילתה את הכוחות הפנימיים שלנו. אותה טבעיות של יחס לעליונות האלוקית המחוללת כל ונותנת אמון בחיים, התפרצה וגילתה את התואם העמוק בינינו לבין התורה, עד שקבלנו אותה מחדש כגילוי של הרצון החופשי המוחלט לגאול את העולם ולהאירו באור של גדולה.

רמזי אדר

הגזירה, שחשפה בנו את רובד העומק של חיי גאולה, מתגלה בצורת המצוה, בלבוש של 'עד דלא ידע', בשחרור מתודעה סובייקטיבית, המנסה לשווא לפענח את המציאות על פי קוטן דעתה ולרומם את הסובייקט עצמו, עם כל כוחותיו ונטיותיו לטוב עליון המתבטא במנוחת נפש שלמה. כך אנו מסוגלים להגיע לאדירות העליונה של עומק רום שבאדר, לחשוף את הראשית גם בעומק האחרית. בכך אנו מכינים את היכולת התשתיתית לעמוד בחבלי משיח ולהתבסם מאורו. צורה זו משתקפת בשמו של חודש אדר – א' היא הראשית של הכל, בה טמונה הפליאה של המפגש עם מה שעומד למעלה מכל אות, עם הפלא העליון, ומפגש זה מהפך את החודש מרד, כלומר מתכלית השפלות והירידה לדר, עד שמתברר שדווקא הפלא העליון, עומק רום, דר ושוכן בעומק תחת. וגם האותיות מרמזות על זה כי האות א' מרמז לפלא עליון והשני אותיות ר' ד' רומזים לעומק תחת אך כאן הד' קודם לר' היינו כי הא' מושך אליו הד' והר'. הסביר דבריו בנו הקדוש השבט מיהודה, האות א' מופיעה את הסדר הפנימי של המציאות. הסדר האלוקי, הבונה את המציאות מהראשית לאחרית, נתפס אצלנו לעתים במהופך. כשמופיעה האות א' ממילא מהתפך הסדר להיות ישר ולכן האות ד' תוקדם לר' – שיהיה כסדרן באותיות א' ב' וכידוע וכמבואר בסמוך בדבריו הקדושים מעיקר הנס שבאדר שנעשה ממהופך ישר ונעשה מר"ד ד"ר שהוא בחינה גבוהה מאד כמבואר בספרי המקובלים בעניין 'דר וסוחרת'. דר, מלשון דיור ומגורים. הקביעות היא ההתגלות בפנימיות החיים, באותו רובד המסוגל להשתקף גם בהכרה הגלויה, ואילו ה'סוחרת' היא המקיפה ומגלה את הצד העליון העומד למעלה מן ההכרה. כשאותה ירידה נקלטת בנפש בתור פלא עליון הדר בתוכנו, מתרחשת עליה נפלאה של תשובה. ומזה נמשך עיקר עניין מחיית עמלק שנקראת 'מלחמה לד' בעמלק מדר דר' דהיינו מצמיחת דרדר שעם תיבת וקוץ  'וקוץ ודרדר תצמיח לך'. קללת אדם הראשון מתגלה בנתק שבין דור לדור, לעומת ישראל האומרים 'ימלוך ד' לעולם אלוקיך ציון לדור ודור' בוא"ו החיבור. הקוצים והדרדרים הסובבים את השושנה העליונה, 'כשושנה בין החוחים', הם כוחות ההיפך הניזונים מאותה חיות הנמשכת אל הקדושה, כמו קוצים הגדלים בשדה אשר ברכו ד'. עיקרו של הדרדר הוא הרומז על המן כידוע ממדרש (אסתר רבה ט' ב'). 'באותה שעה אמר הקוץ לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אני שאין לי על מה לתלות אתן את עצמי ויתלה טמא זה שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב ונאה שיתלה קוץ על קוץ וממנו מצאו ועשאו, וכיון שהביאוהו לפניו הכינו על פתח ביתו ומדד עצמו עליו להראות עבדיו היאך יתלה מרדכי עליו, השיבתו בת קול נאה לך העץ, מתוקן לך העץ מששת ימי בראשית',  הוכן תיכף צמיחת הישועה של המלחמה בעמלק מדר דר הנרמז במילת ודרדר תצמיח לך שנקרא בספרי המקובלים סוד מוחין דגדלות כמבואר בספר הקדוש קהילת יעקב ערך דר המחשבה האלוקית העליונה נעלמת בעת שהעולם מתחיל להיוולד. בזמן ראשית העולם, עת הוא גדל והולך, הרי שהמחשבה מתגלה בקוטן, כלומר מתוך תואם מוחלט אל ה'בפועל' של המציאות. כשמגיעים להתבכרות פנימית, כשגאולה יוצאת אל הפועל, הרי שהמחשבה האלוקית מתרחבת אל עתיד כמוס ורחוק. זוהי מדרגת גדלותו של מרדכי היונק מהאות א' ומגלה אותה, לא רק בתור היקף נסתר ונעלם, אלא גם בתור תוכן מחיה, המניע את ההכרה כולה להשתכללות והתעלות מתמידה. בתחילה מרדכי מתגלה בתור 'אומן את הדסה' כלומר מגדל, ומחשבתו וצפייתו עצמן נעלמות, עד שאסתר גדלה ועימה כל כנסת ישראל, ואז היא קוראת בשם מרדכי ואומרת שמועה בשם אומרה, ובזה היא מביאה גאולה לעולם. אך הכרתה הפנימית של אסתר אינה מספיקה עד הרגע בו מרדכי מתפרץ ומתגלה בגדלות בעולם, שאז נוצרת תשתית הגאולה העתידה, זו המתגלה בימינו. וידוע שהוא בחינת מרדכי כי גדו"ל מרדכי גדו"ל ליהודים וכמאמרם ז"ל ליתן גדול"ה למרדכי.

 ולזה החודש הזה הוא סוף ותחתית החדשים עד אשר שמח המן שנפל לו הגורל בחודש הזה כי החודש הזה מצד הבריאה מרומז על סוף ותחתית וגם ידוע שצירוף החודש הזה שהיה מוכן להיות כל שם הוי'ה מהופך, אך נהפוך הוא ונעוץ סופן בתחילתן וזהו 'החודש אשר נהפך להם'. רק לנו התהפך החודש, אך מצד המכוון האלוקי, החודש הזה היה תמיד ישר. לבוש המצוה של 'לבסומי' הוא לבוש של השתחררות מכל אמת מידה מוגבלת עד שאנו הופכים ימים אלה לימי עתיד לחלוטין מלאי שמחה ומנוחה. ולזה הם שני ימי הפורים, כי ימי כל חודש בתחילתו מרמזים על תוספת אורה.  הלבנה הולכת ומתווספת עד אמצע החודש, כלומר יכולת הקליטה הסובייקטיבית מתוך מקור האורה הולכת וגדלה. וחציו השני הולך וחסר האור. מה משמעות חסרון האור? כאן מתגלה הפער בין ההבנה האנושית המוגבלת לאמת האלוקית, ובמצב זה ניתן ליפול, להיאחז בשאריות תודעה או לחילופין להתייאש. אלא שההכרה של עם ישראל מגלה, כי אחיזתה במקור האור אינה מותנית בהבנתה ותפיסתה. החלקים המתחשכים של ההבנה מזקיקים אותנו לגדול באמונה ולגלות שהיחס אל מקור האור הוא עצמי ואינו משתנה ומתחלף. היות ומילואו של חודש הוא קצת פחות מל' יום, וליתר דיוק כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקי שעה, הרי שבי"ד וט"ו אנו כוללים את שיא התפיסה עם שיא האמונה. ובעת מילואה הוא חציו של כ"ט יום י"ב תשצ"ג, ובי"ד וט"ו נכללו החסרון והתוספת יחד ודי לחכימא ברמיזא.

רפואת הפורים

ובתיבות פורים נמצא שורש הרפואה כי עיקר השורש של רפואה  הוא פו"ר – כלומר שלושת האותיות הראשונות של רפואה, אותיות רפ"ו מהמילה רפואה, נמצאות בפור של פורים. והאות א' שברפואה הוא מרמז על הפלא העליון המשפיע, וה' שבמילה רפואה הוא המקבל. וגם באותיות אדר מרומז כזאת כי הא' שהוא פלא עליון כנ"ל בחינת עומק רום, והר' מרמז על עומק השני כידוע. כלומר על החכמה הבאה כשניה לפליאה. והד' הוא המקבל, כשהמציאות הגלויה מתחילה לספוג את ההארה האלוקית העליונה היא עומדת כדלה לפניה, 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך', דלות זו כשהיא מקבלת בצורה שלמה היא מגלה את פנימיותה והופכת להיות ה'. ולכן בחודש אדר האות א' מתגלה בחכמה העליונה, בקדש, ומתוכה המציאות, המגלה את חסרונה ודלותה, הולכת ומתעלה באמונה שלמה עד שהיא הופכת להיות האות ה' המשלימה את שם הוי'ה העליון ומגלה אותו בארץ[13]. זוהי מלכות ישראל המתגלה בשלמותה. האות ד' מתגלה לפני האות ר'. טבעיות האמונה שבכנסת ישראל מתגלה בקשר הבלתי אמצעי לפלא העליון, ואז אותם סיגים המתהווים בחכמה, כמו 'זרש אשתו וכל חכמיו', הולכים ונופלים ואין להם תקומה. והד' הוא המקבל הוא באמצע והוא נמשך להאות א' ודוחה להר' מטה מטה כמו שנאמר לעשיו 'אם תגביה כנשר משם אורידך'.

מצות הביסום והמנוחה

ולזה עיקר המצוה לבסומי עד דלא ידע, כי למשל באם יוצרך לאדם איזה עסק לא יוכל לישב בטח לאכול ולשתות, ומה גם יותר מהצורך. כי אולי לא יהיה לו ישוב הדעת לעסקיו לשמור עצמו מכל נזק, אבל מי שיש לו שומרים והוא מובטח שכל מלאכתו נעשה על ידי אחרים אזי הוא יושב בטח ואכל ושותה, אף אם לא יחזיק מחשבתו יהיה נשמר, ומכל שכן לנפש הישראלי ששומרו מלמעלה ולא ינום ולא יישן שיכול לבטוח. הזכרנו כבר משל זה בתוך הדברים. ההירדמות של כלל ישראל בגלות יצרה מצב בו הטבע הפנימי שלנו הלך ובירר את עצמו בצורה פנימית. כלפי חוץ היתה שינה, אבל שינה זו היתה רק ביחס שבין רובד התשתית להכרה הגלויה. את פעולת התיווך והשיום של מדרגה עליונה ומחודשת זו היתה אמורה לעשות התורה, התפיסה של חכמי הדור. אך לא זיהינו מספיק את החיוניות הפנימית.

השעבוד החיצוני שלנו לנבוכדנצר שהתבטא בהשתחוויה לצלם יצר את המצב בו נהנינו מסעודתו של אותו רשע, וחלילה קם עלינו 'אדם ולא מלך', המן הרשע. המן, בזהותו את הפער הזה רצה להעמיק אותו, אך במעבה החיים התרחש איחוד גדול בין תוכן הדבקות הבלתי גבולי לבין תשתית החיים החדשה. תוכן זה התפרץ במסירות נפשה של אסתר ובתפילה ובמסירות של כל ישראל להמשיך ולהיקרא יהודים ולא להחליף לא את דתם ולא את לאומיותם. מול הקטרוג של 'ישנו עם אחד… ודתיהם שונות', לא עלה על דעת אף אחד מאיתנו להמיר את דתו או להתבולל מבחינה לאומית. אמונה גדולה זו שיצאה אל הפועל בתפילה ובזעקה, היא זו שהצמיחה את גאולת הפורים.

ולכן התברר שבאופן טבעי אנו משומרים[14]. ואם ביום הכיפורים אין רשות לשטן לקטרג, הרי שבפורים אין לו יכולת לקטרג, כי 'ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי', ואהבה גדולה זו התגלתה בשיאה בפורים. לכן הוא ממשיל אותנו לאדם שאין לו שום 'עסק' כלומר אין לנו ביום זה שום התמודדות עם מציאות לא ודאית, עם עמידה מול הכרחי החיים. אין מכשול, כי כולנו שמורים באופן עליון, עד שכל מלאכת בירורה של המציאות נעשית מאליה, ובשתיה אנו מעלים את העולם כולו, ומגלים את מקורו שלמעלה מתפיסת העולם. התאחדה האלוקות, המתגלה בעולם, עם מקור הכל ומה שלמעלה מן הכל, עם המחשבה של ישראל בהיותה ברום גניזתה, עוד לפני שהחלה להתגלות אף בתוכן של מחשבה. וחופש עליון זה, פלא עליון זה, הוא הוא שומר ישראל שלא ינום ולא יישן. ולזה כל החדשים אין מעברין לעשות שני רק אדר כי הוא כמו שאומר הבן לאביו אף שגמרנו הדבר נחזור עוד הפעם ואביו מרוב אהבתו אותו מתרצה אליו לעשות כרצונו.

פורים הוא שורש הרפואה. הקב"ה מקדים רפואה למכה. המכה באה לחשוף את הדרך לרפואה שקודמת לה. אותה רמת חיים חדשה שלא הצליחה לבנות את הכלים להכילה, התגלתה דרך המכה, שהכריחה את כלי המציאות לגדול ולהיות מסוגלים לקבל את הרפואה הגדולה. הקב"ה שסיבב את הריגת ושתי, שסיבב את אמירת אסתר בשם מרדכי, גילה בשני אותות אלה את הרפואה. סר השעבוד המנטאלי מהבבליות, וכנסת ישראל גילתה את יחסה למקור גדלות המחשבה שבמרדכי, אף אם טרם יכלה אסתר להבין את מלוא התוכן והמשמעות של מעשה זה שלה. לכן פור המן נהפך לפורינו, התגלה כשורש הרפואה שלנו האחוז בפלא העליון ההופך את הכל, ומעלה את הכלים אל רוממות חיי גאולה עתידה.

השנה נכנסים אנו מתוך ימי הפורים אל קדושת שבת ומאירים את אור העתיד, מעלה העולמים במנוחה וקדושה, גם בהווה המסובך. אחרי שנה שכל כך משקיעה אותנו בחיי הווה אנו זקוקים למהפך שלם בכל החיים, לאמונה גדולה, לחיים גדולים, לאמון המתבטא אולי כעת בגלוי רק בצד השלילי שלו – בדאגה לפקוח נפש.אך דאגה זו עצמה, תוכה רצוף אהבה ואמון בגוף, בחיים, בטבע, בקדושה, שרק מתוך אמון גדול בה נוכל להאיר את החיים מאורו של משיח ההולך ונבנה. 

פורים שמח!!ואף אם לא נזכה לשבת ביחד לסעודת פורים ושבת, הרי שהלב החושק, הלב השומע, מדלג הוא על כל מרחק, מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, בשמחה גדולה ובאהבה גדולה, ואי שם במקום ששרשי הנשמות מתאחדים, שם כולנו יחד, כצבא אחד המגלה את ד' צבאות, בכל הצביונים השונים, בכל היופי והרצון, בכל גווני המציאות שכל כולם אומר אחד- ישועת ישראל.

---

[1] הרמזים דומים הם להיצירות החפשיות. כתפקידן של האחרונות בחול, כן תפקידן של הראשונים בקודש. כל מה שהמעין הגאוני יותר מלא לשד חיים, ככה מסתעפת היצירה בתיאורים שונים ועשירים. ואם המעין עצום מאד, יוצר הוא תכונות כאלה, שהן רחוקות מהמציאות. שלא שזפתן עין ולא שמעתן אוזן מעולם. ומכל מקום דוקא בהן נראה את החיים הפליאיים שביסוד היצירה, שנשמת היוצר מעידה עליה. ככל שהשובע הגדול של האור והחיים האמוניים מפכה יותר, כן גדלו וגברו הדילוגים הרמזיים. ומתחת כל שריג שבהם טמונים המון מלא אוצרות, למוסר ולאמונה, לתפארת קודש ולזיו אומץ ובטחון אלוקי פנימי במעוזן וחשקן של ישראל שמחת כל ישרי לב, דורשי ד' ועוזו.

כל רמז יש לו תוכן ושורש כי אור המחשבה מלא בכל וכל כלי שעושים לקבל בו הברקה מחשבתית הרי היא קולטת איזה רכוש. ומכל מקום צריך להבחין את תוכן העניין שמודיע הרמז, ורמז עצמו ר"ת ר'אה מ'ה ז'ה. (אוה"ק חלק א' עמ' ק"ט)

[2]  אמנם למעשה נחלקו הפוסקים האם ניתן ליישם דין זה בפועל היום, ואדם צריך מאד לטהר את לבבו ומעשיו ובחיל וברעדה לגשת אל קיום מצוה זו אם הוא חושב שהוא מסוגל. לא תמיד אפשרי לקיים בפועל הלכה זו, חיילים בשטח או חלילה בעת מגיפה, אבל תמיד אפשר להיות קשור למדרגה זו באמונה ובלימוד, להתבסם מהביסום. נשים עצמן אינן שותות בפורים, וכמדומה שאף איסור יש  בזה. כיצד הן קונות את מדרגת השמחה העליונה הזו של 'עד דלא ידע'? נראה שבפורים מתגלה ההבדל הגדול בין נשים לגברים. הגברים הצריכים לפעול, זקוקים לברר את התודעה שאינה מספיק חופשית על ידי שתיית היין; נשים המברכות 'שעשני כרצונו' מגלות, כאסתר בשעתה, את הטבע הקדוש של ההתאמה העמוקה בין אמון עמוק במציאות ובהווה, המתבטאת בצורה של רגש חי, המסוגל לחוש ולחיות רבדי חיים נסתרים באופן בלתי אמצעי. חיים אלה קשורים אל הרצון העליון המופלא, שיתבאר בעזרת ד' בתוך המאמר. קנה מידה זה מתעצם בפורים מעצם השמחה, מעצם ההיות, מעיצומו של יום זה של 'ונהפוך הוא'. הצד הסגולי של התורה, 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' ניתן לנשים לפני הגברים 'כה תאמר לבית יעקב' אלו הנשים 'ותגד לבית ישראל' אלו הגברים. צד סגולי זה מתגלה ביחס העמוק לכל התורה כולה, ולכן 'אל תיטוש תורת אימך' דווקא. סגולה זו התגלתה בעם ישראל מצד עצמו, במסירות הנפש של אסתר, ונשים מודיעות ביום הפורים את היכולת לחיות באופן גלוי את טבעיות הקודש, לדלג על משוכות ההכרה בצורה שלמה. העולם הגברי מנסה לרומם את ההכרה הגלויה אל ההקשבה לאותה תפיסה בלתי אמצעית נשית, שביום זה מתגלה בכל חיוניותה. כך נשים מגלות ביום זה בצניעות ובהפנמה את קשר החיים אל הנסתר.

[3] 'במשנה זו הזכיר שהכל מאין סוף, ואע"פ שהדברים יש להם שיעור ומידה והם עשר, אותה מידה שיש להם, אין לה סוף, כי המוטבע מן המורגש, והמורגש מן המושכל מרום הנעלם והנעלם אין לו סוף, אם כן אפילו המורגש והמושכל והמוטבע אין לו סוף. ולכך נעשו המידות ההם כדי להתבונן בהם באין סוף. עשרה עומקים מזכיר כאן, כדכתיב 'עמוק עמוק מי ימצאנו' וכל העומקים שווים בהשוואה אחת אע"פ שהם מתפרשים כל אחד ואחד לדרכו, כולן שווים בסופן…עומק רום – כל עומק ועומק מכח רום מעלה ואחר שהזכיר כוחו בנסתר שזהו העומק, הוצרך להזכיר הכח שיש לו בנראה…' (כתבי הרמב"ן חלק ב' עמ' תנ"ד, פירוש הרמב"ן לספר יצירה פרק א' משנה ה') 

[4] כְּשֵׁם שֶׁנִּשְׁמַת הָאָדָם הִיא יוֹתֵר עֶלְיוֹנָה וְיוֹתֵר פְּנִימִית מֵהַמַּלְאָכִים, וְדַוְקָא מִפְּנֵי גְּדֻלָּתָהּ יָרְדָה עַד לְתַחְתִּית הַמַּדְרֵגָה, וּמִשָּׁם תַּעֲלֶה בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל וְעָצוּם, וְתַכְשִׁיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמָּהּ לַעֲלִיָּה עֶלְיוֹנָה מְקוֹרִית, כֵּן הַקּדֶשׁ שֶׁבַּחֹל, שֶׁיָּרַד עַד לִידֵי הַחֻלִּין הַגְּמוּרִים, הוּא יוֹתֵר נִשְׂגָּב וְקָדוֹשׁ מֵהַקּדֶשׁ שֶׁבַּקּדֶשׁ, אֶלָּא שֶׁהוּא מִסְתַּתֵּר הַרְבֵּה. וְאֵין קֵץ וְתַכְלִית לְתִקּוּנֵי הָעוֹלָם שֶׁיָּבוֹאוּ מִכָּל הַטּוֹב הַבָּא לָעוֹלָם בְּדֶרֶךְ חֹל, שֶׁיִּגָּלֶה וְיֵרָאֶה הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ לָעֵת הַמְאֻשָּׁרָה, אֲשֶׁר "לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן" – "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר". לִפְנֵי אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁיִּגָּלֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, יִתְעוֹרֵר כּחַ הַקּדֶשׁ שֶׁבַּחֹל, שֶׁיְּעוֹרֵר בְּרֵאשִׁית הִתְעוֹרְרוּתוֹ אֶת הַחֹל, וְהַכּל יְדַבְּרוּ "בְּלִישָּׁנָא דֶּאֱינִישׁ וְלָא בְּלִישָּׁנָא דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא", וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "גַּם לְשׁוֹנִי כָּל הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ, כִּי בשׁוּ כִי חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי". (אורות, אורות התחיה פרק מ"ו)  

[5] המגמה האחרונה בחיים היא הקדושה. הקדושה היא חטיבה עליונה, שאין בה כלום מהחולשה שבמוסר.

 הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית, הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, אלא שהיא מעמידה את האדם בצורה עליונה כזאת, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההויה. אין בתכונה של קבוץ צבורי בשום אופן אפשרות לנטיה של החלשת האהבה העצמית, ואיננה בה כי אם הירוס מוסרי, אם יזדמן, ורקבון פנימי, האוכל כל.

 על כן אי אפשר כלל לדרוש שיהיה בעולם עם מוסרי, כי אם עם קדוש, עם שכל מה שיגביר את עצמו, כל מה שירומם את ערכו בפנים ובחוץ, כן ירומם ויגביר את האור והטוב בעולם. ונמצא שתמצית הטוב שבמוסר כלולה היא כבר בהקדושה, בצורה יותר מפוארה, יפה ומענגת. (מוסר הקודש עמ' י"ג)

[6] "קו"ף"  

בכל המון ההויה המלאה עושר כחות, רבי רבבות תנועות, רצונות כבירים, עולמי עולמים לאין תכלית, שהשפעת החיים הולכת ומפעמת בהם בתכונה מקורית, שכלית, חפצית, מהותית, חיית, בא אור התולדתי שמבהיק ממנו כדמות נגוהות השפעיות, שמקור החינוך, התרגולת, המורשה, וההתהלכות הדורית, התקופית, העולמית נובעת משם. כאן הוא עומד על ההבדל בין המקורי הנצחי, לזמני העובר שלו יש את כשרון החיקוי – זאת היא תכונת החיקוי, הנטיה של ההתיצבות בתואר המעמד המושג ממעל להגבול המוגבל של היש המפורט הנערך בערכיו המיוחדים. הקוף מחקה הוא את האדם, והקופיות האנושית היא הצטלמות החיקוי החודרת בכל השטחים, הפועל בכל השדרות לפי ערכיהם. החיקוי הטוב המשכלל את הישות הוא מקור הפאר וההתהדרות, המעלה את כל שפל אל רום, מכון המנהגים הטובים והקבלות היקרות שהן הולכות משרים וקולעות אל מטרת רוממות צביונו. הקופיות הרעה היא ההריסה של החיקוי, שאינה לפי התוכן, הענין, והכונה היוצרת, החמושה בעדי הצדק המוחלט.

הציורים והנושאים, ההויות והתנועות, הרצונות, האידיאלים והשאיפות, כנחל שוטף הולכים הם ומתגברים, באים בתוכיותה של כל נשמה רוממה, וגורמים לה את מטבעתה המיוחדה. שוטפים הם ג"כ ממעל לכל רוח כהה, וחודרים דרך הפגישה אל קצת מנימיה, והקופיות באה, שמתחלקת לפלגותיה, הקופיות המורידה, המסתפקת בחיקויה, שלא תרומם למעלה, לא תדאג על שטחיותה, ולא תרים את רוחה, אל ההתעמקות הנשמתית במעמק מעין החיים, זהו כח הדמיון של שקר והקופיות הקדושה המעולה ומפליאה, מתחילה מהתנסחות שבלונית, ועולה ובאה, מתגדלת ומתרוממת עד לכדי חידור פנימי פנימיות, מקור קודש קדשים. הכח הכ"פי מוכן בתוך ההעתקה הצורית, המפעל הוא קרוב להעשות, והרעיון, כח הפועל המחשבי והציורי מנותק הוא מכחה של ההעתקה הכללית, הבנויה על יסוד החזיונות כמו שהם מופיעים ממקורם, וכח פועל מופרד זה הרי הוא חודר בכל השטחים, יורד למעמקים, מפלס לעמקי התהומות, וקורא שובו שובו, שובו בנים שובבים. מתנוצץ קרן אורה מתוך כח הפועל הכללי, המרוה מתוך ההמון הרב של ההעתקות הנפשיות, הכחות והרצונות, שטופי הצורות, והמית התנועות וגליהן, ויחד עושות את התמונה הקופית במכתבה, ומכריעות אותה לכף זכות, והיה קודש. (ריש מילין)

[7] ישנן שתי שאיפות אציליות, בירור בירורים, והעלאת עולמות. הראשונה היא מדת כל אדם, ועבודת הצדיקים של הדורות קשורה ברעיון יסודי זה. והשניה היא מדת יחידי עולם, ואבות עולם שאור רוח אפינו משיח ד' זורח בהם, מחשבתם קשורה ביסוד עבודתה. עבודת השבת, שהיא מדושנת עונג, היא למעלה מעבודה הראשונה, ואור עולם זורח על ישראל מקדושת העלאת העולמים. מבררי הבירורים, אף על פי שגם בהם ישנן מדרגות, אבל כללות כולם הוא התוכן של טוהר הכונה התכליתית של כל פעולה. והדברים מקיפים שאיפה פנימית, ומחשבה דבור ומעשה, בין בעניני מצוה ומוסר, בין בעניני רשות וטבע. אבל מעלי העולמים עומדים למעלה מהמגמה והתכלית, התכלית נעוצה אצלם בכל תנועה גשמית ורוחנית… מצד העלאת העולמות תוכל לבא מדרגה עליונה כזאת שאין שום רע יוכל לפגע כלל. ומעין עולם הבא ועולם הבא עצמו מתגלה עליו, עד שאפילו תותי עקביה (תחת עקביו) ג"כ מאיר, אין עוד מלבדו, והיא מדת רבי חנינא.

עבודת מעלי העולמים היא עבודת משיח, להבאת גאולה לכל. אם היה דבר אחד בכל המציאות יוצא מכלל שאיפת טובם כבר היו יורדים לכלל מבררי בירורים. דוקא כשחושקים להאיר את נועם הטוב בכל ממש, ולהשביע צחצחות במקור הכל, וסוללים דרכים שזורמים בהם תמיד חיי כל, עבודת עליית העולמים הולכת ומתגברת, כשלהבת העולה מאליה, בלא עמל רוח ונפש, כי אם במנוחה ועונג. (מוסר הקדש, אורות הקדש חלק ד' עמ' תקי"ג)

[8]הדמיונות, והשכליות, והופעת הקודש הנעלה מן השכל, הן שלשת מדרגות של המהותיות הרוחנית של האדם ושל העולם, שהן קשורות זו בזו. כל נקודה דמיונית יש לעומתה נקודה שכלית, שהיא יונקת ממנה, ושבעילויה היא עולה עד מעלתה, ומתאחדת במקורה. וכל נקודה שכלית יש לה לעומתה נקודה הופעתית בקודש, הרוממה מכל לשון ונשגבה מכל השכלה, שהיא יונקת ממנה ועולה בעילויה עד מדרגתה. בהתאחדותם של כל הנקודים הדמיוניים השכליים וההופעיים, בחטיבה משוכללת, מתיצב עולם מלא, משולש בקודש. שכל אחד ואחד מהם הוא מואר מכל שלשת מדרגותיו. והאדנות העליונה של מלכות שמים מתיצבת בתבנית כל. הממלאה את כל היכלי הדמיון ברוממות שכלולו, והשם הקדוש הבלתי נהגה, המיוחד באותיותיו, בהכללתו של כל היה הוה ויהיה בשורשו ומקורו, המשתפך לתוכו ממקוריותו הנעלמה, ממלא אור את כל ההשכלות, אסר במרומים ממעל, ואשר בשפל מתחתיות. ואותה הצפיה למרחוק, אשר כל עבר. כל הוה, וכל עתיד יערך לעומתה, תתמלא מזוהר אותו העתיד המאושר, שיתגלה, שהוא באמת היה הוה ויהיה תמיד, המאחד במעלה עליונה את כל הדמיונות, את כל השכליות ואת כל ההופעות שבכל קודש וקודש קדשים. אהיה אשר אהיה, ממלא בזיו הוד קדשו את כל חדרי הקודש של כל אנשי הרוח העליון, את כל אשר רוח ד' מדבר בם ומלתו על לשונם. את כל צופי מרכבה, ואת כל המסתכלים בהדרת קודש שורש ההויות כולן, בהיותם מלאי שכלול בכל עדן, גם טרם יצא שכלולם לאור. גם ההתראות המוגבלה מופיעה להיות לשעשועים עדינים, לכל הדבקים ברזי קודש נועם עליון. כהני ד' המברכים בשמו ובו יתהללו. (שמונה קבצים קובץ ז' ט')

[9] מדרגות אחר מדרגות עולות הודאיות, אין כל מדרגת ודאי דומה לחברתה, במדתה הכמותית והאיכותית. רעיון מרעיון, אמונה מאמונה, מובדלים הם זה מזה, על פי מדת חיי הודאות, המחיים אותם. הודאי המוחלט שוכן ברום עולם בחביון עז העתיד לבא, עולם הבא, אהיה אשר אהיה, הודאי שמו כן תהלתו, ודאי סתמי. נחלים רבים מתפרדים ממנו, כולם אחוזים זה בזה, עד באם לנהר אולי, כולי האי ואולי, אובל אולי. ויובל אולי, ודאי הוא ביחש לכל הנוצר ממנו, לכל המתאצל ומתפשט מאורו, והם גם כן לפי רובי ענפיהם ודאיים הם כל אחד במדתו. והכל יונק ממקור הודאות, השפועה מהודאי המוחלט, הודאי שלמעלה מודאי. בכל עולם, בכל איש, עולה תמיד בעליתו מדת ודאותו, ונחל אולי מתחבר הוא עם הנהר היוצא מעדן, מיסוד הודאות, וכולם יחד שואבים לשד חייהם ממקור כל הודאיות, וממקור כל הספקות, ממקור שאיבת הודאות, שמשם כל הספקות שואבים, להחיותם, להעלותם, לרעננם ולפארם בפאר חי העולם. ושם מעון השמחה, עז וחדוה במקומו, אין שמחה כהתרת הספקות. הספקות מתגלים בשרשם הנאצל בצורתם העליונה, בצורה החיובית הבריאה והרעננה שלהם, בצורה המחיה את כל צדדיהם, ועל ידם ומהם ובהם ועמם תופיע האורה המופלגה. מקור ששון מלא עולם, הודאות המוחלטה בצורתה האידיאלית, מקור הגבורה, מקור החסד, מקור התפארת הנצח וההוד, מקור כל יסוד עולמים, מקור כל מלכות כל אדנות כל שלטון, כל כח ד', כל גבורת אצילות בריאה יצירה ועשיה, כי ביה ד' צור עולמים. (אורות הקדש חלק א' עמ' ר"ה)

[10] אותו הטל של תחית המתים הוא עצמו אותו הנושא שמלאכי השרת חיים ומתקימים ממנו, חיים איתנים, חיים שאין עמם מות.  ושפע החיים הללו הולך הוא ופועל את פעולתו, עובד הוא את עבודתו התדירית, להביא את העולם לידי מעמדו. ואין לך כל הטבה והארה שבעולם, מקטנה ועד גדולה, מחיצונה עד פנימית, שאינה עשויה דרגה של סולם לאושר החותם העליון, של תחית המתים, של נצחון הטוב המוחלט, לא רק במובן החברותי לבד בצמצומו, כי אם במובן הכללי של כל העולמים, ובמובן הפרטי של כל, בריה, מגדולה ועד קטנה.

ואותו הטל העליון, שסיגיו ומותרותיו הם הם הנותנים כח לכל מרץ החיים, עקרו ופנימיותו הוא הוא הגנוז בתורה, והתורה בהתגלמותה, גם בהסתעפות ההבטאה היותר חיצונה ומפוצלת, לכל ערכי החיים, והדמיונות המתוארים, היא היא התגלמות עצמית של אותו הטל העליון, שמחיה את המתים. ו'כל המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו, כי טל אורת טלך.'

התענוג הנפלא של תחית המתים, באור החיים, של עדן העליון, של 'טל אורות טלך', הוא משעשע את הצדיקים ומשמחם בשמחה עליונה תמיד, עד שכל ההפסקה שבין ההוה להעתיד הגדול הזה, וההרפתקאות שבינתים, אינה נחשבת אצלם למאומה, ובטלים הם ממש כניצוץ קטן לפני גלגל חמה. וכל אור גדול זה הושיטו לנו אבותינו בתיקון ברכת תחית המתים בתפלה.

ועם כל גדלו וזהרו של תענוג עליון זה, כלא הוא נחשב לגבי ציור התענוג והשלמות של דעת עליון שבעליונים, זהו סוד חפץ ד' ואהבתו, שצדיקים קשורים בו. וכל נשמת ישראל בו דבקה, וכל התמצית של האורה האלהית, המחיה את כל הבריות, ומתקנתם לסעודה העליונה, שם היא שרויה. ואלו הצחצחות מתמלאים תמיד שעשועים נפלאים, מלאי הוד ועדנים, גונים מגוונים שונים זה מזה, ומשפיעים ומופיעים בשפעת נחלים גדולים וימים רבים ואדירים זה על זה, וזכרם מתוק ונעים, מתוקן ומקובל, פותח שערי חסד ורחמים, אורה וישועה לעד.  (אורות הקדש חלק ב' עמ' שע"ח -שע"ט)

[11] מנוחה וקדושה סמוכות הן זו לזו. יום השבת, שכתובה בו מנוחה, גם קדושה אמורה בו. ענין הקדושה הוא באדם, שהוא מתעלה כ"כ עד שאינו צריך לשום עמל להתגבר על יצרו, כי-אם ממילא ע"י רבוי ההרגל במעשים טובים ובלמוד, הוא הולך בדרך טובה ורצויה, ודרך ד' הטובה קבועה היא בלבו יותר מכל חמדה חושית. ואז ממילא איננו משועבד כבר לרכוש לו ציורים נפשיים חדשים ע"י עבודת רבוי עמל, שהיא כעול נחשבת למי שאינו הולמתו כראוי, כי-אם מאליו הוא הולך וחושב דרכי האמת, והעולה על לבבו יהי' הכל לדרך הטוב והישר. אבל אי- אפשר לבא למדה זו כי-אם כשכבר השלים את חק העמל במלואו, וטרח הרבה בערב שבת, שרק אז יש לו מה יאכל בשבת. ואפשר, שהאדם יהי' בבת אחת מחובר אל המנוחה וגם רחוק ממנה, שלענין קנית מעלות יותר רמות יהי' צריך עדיין עמל ועבודה, ולענין מה שהוא עומד בו כבר בא למדת מנוחה וקדושה. (עולת ראיה חלק ב' מנחה של שבת)

[12] שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! – אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. – אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! – אמרו לו: אמור אתה! – אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. – אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? – אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים – אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, (מגילה יב.)

[13] האות ה' על פי ספר יצירה היא האות המכוננת את חודש ניסן.

[14] ידענו מדברי חכמים אמתיים, שהארת פורים גדולה למאד, וקדושה גדולה מאירה בו בעולם. ונראה שמתוך כך מלמעלה, האדם נשמר אז מכל  קלקול, כיון שהוא עסוק בשמחת פורים, וא"צ כ"כ להיות על משמרתו רק שלא יעבור ח"ו שום דבר מדברי התורה והמצוה, שח"ו אין עבירה מצוה, אבל בדברי הרשות, שראוי להשמר מהם בכל הימים, במה שהם מקלי' נוגה שקרובה אל הרע, ביום הקדוש הזה משומרים אנו כי נפל אז פחד היהודים על עמי הארץ, ורבים מהם מתיהדים, וכמו כן בכל דור ודור נופל פחד היהודים, מי שהוא יהודי כופר בע"ז ומודה באמונת אל אחד המיוחד ב"ה, אשר אפס זולתו, על שרשיהם של עמי הארץ למעלה, וייראו לשלוח בו יד לפתות ולהסית ח"ו, כי מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגנא. (עולת ראיה חלק א' פורים)