ברוך ד' – לפרשת יתרו

" 'ויאמר יתרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים' – תני משום רבי פפיס, גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו 'ברוך' עד שבא יתרו ואמר 'ברוך ד' ".

י"ח י'; סנהדרין צ"ד.

אמנם האמנו בד' ובמשה עבדו, אמנם אמרנו שירה והודינו לקב"ה, אמנם זכינו לראות על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי ואמרנו 'זה א-לי ואנוהו', ועם כל זה לא אמרנו את הביטוי 'ברוך' 'ברוך ד' '. אמנם ביטויים דומים כבר נאמרו בספר בראשית על ידי נח, מלכיצדק ועבד אברהם, אך יתרו הוסיף וחידש בביטוי זה מה שלא נאמר לפני כן. מדוע אכן ישראל לא אמרוהו?

האירוע הניסי החד – פעמי של קריעת ים סוף עומד למעלה מן המציאות. הבריק ברק בעולם של גילוי אלוקות. האמונה של עם ישראל השתכללה לתפוס גילוי זה, להודות עליו ולגלות אותו. אך תוכן חיים זה נותר כצפייה עתידית של 'ד' ימלוך לעולם ועד'. ההווה אינו מסוגל לחיות ממדים אלה ורק האמונה הכמוסה מנהיגה את המציאות להתעלות ולגדול עד כדי היכולת לספוג את האמונה הגדולה העתידית שכל אחד מורה באצבעו ואומר 'הנה אלוקינו זה, זה ד' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו'. האמון הגדול בגאולה המגיעה קימעא קימעא, המטפסת בהתמדה ממטה למעלה, הופיע באופן שאין ברכת המציאות נראית עדיין. הברכה היא הדבקות המוחלטת במקור החיים, שמתוכה המציאות גדלה ומתרחבת בלי שיעור. כשמברכים את הקב"ה ואומרים 'ברוך ד' ' אנו אומרים שהקב"ה מתגלה במציאות ומרחיב אותה לקלוט את הנוכחות האלוקית החבויה בה. המציאות מתברכת וגילוי האלוקות מתגבר. הצמאון הגדול של המציאות מתרווה בהופעה אלוקית המותאמת למציאות באופן שהיא מתגדלת ללא גבול. התעלות העולם שהחלה להיחשף בקריעת ים סוף, בגאות ד' על ישראל ציפתה למתן תורה, לאותה הדרכה אלוקית המרחיבה את העולם והופכת אותו לכלי מחזיק ברכה.

יתרו זכה לראות את כל אור העתיד כבר ברגע זה של קריעת ים סוף. האמונה שלו באלוקים היתה באלוקים העומד למעלה מכל המציאות, וערכה של המציאות הוא בהיותה בטלה לאור האלוקי. ישראל לא אמרו 'ברוך ד' ' כי המתינו וחיכו שהמציאות תהיה ראויה לברכה, אבל כשיתרו אמר ברוך ד', ראו שאכן המציאות ראויה לברכה זו ואכן ברוך ד'.

כשרבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אליעזר רואים את הזקן שרץ עם שני הדסים, האחד כנגד 'זכור' והשני כנגד 'שמור', התיישבה דעתם. (שבת לג:). שבת היא מקור הברכה 'וברכתו מכל ימים'. בשבת מתחילה להופיע ברכת העולמים. אך ברכה פנימית זו היא הופעה מאור העתיד. בברכת המצוות אנו אומרים 'קדשנו במצוותיו' ואחר כך 'וציונו'. הקב"ה מגלה את הקדושה הפנימית שלנו דרך המצוות. המחויבות שלנו לקיום המצוות נובעת מהתאמה עליונה, העומדת למעלה מן העולם. אבל כשמגיעים אל העולם הצר והמצומצם, שאינו בנוי עדיין על פי קנה המידה של עולם הבא, אנו צריכים לציווי מפורט – 'וציונו'. קדושת המצוות הפנימית מתרכזת ומתפרצת בגילוי פרטי המצוות המדייקות את החיים ומעלות אותם. ברכת המצוות, 'ברוך אתה ד' ', מגלות את הברכה של גילוי האלוקות בעולם דרך המצוות המפורטות, אל התוכן הפנימי שהחל להתגלות בקריעת ים סוף. מיד אחריה, במרה 'שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו', וכן בנתינת המן שבה צווינו על השבת. אך מדרגת 'וציוונו' ממש לכל פרטיה, הלכה ונשתכללה במתן תורה, שאז התגלה המתווה הכולל של ההעלאה המתמידה החובקת את העולם כולו.

השבת שכבר צווינו עליה, הופיעה מחדש בזכירה ובשמירה, בברכה ובקדושה, ברכו במן וקדשו במן. (מכילתא). השבת היא מקור הברכה המאחדת את העולמים כולם. שבת שהיא מעין עולם הבא, מדגישה יותר את הקדושה הפנימית שלנו. לכן בקידוש אנו אומרים 'אשר קדשנו במצוותיו ובחר בנו' ולא מוסיפים 'וציוונו'. כל המצוות הפרטיות של השבת עולות ומתכללות, עולות והופכות להיות טבעיות עד כדי כך שאיננו צריכים ציווי מפורט. הזקן לקח שני הדסים, האיר את העולם בריח שלא נפגם בחטא אדם הראשון ומתגלה בנשמה, 'כל הנשמה תהלל יה' זו ברכת הריח, שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף. השבת מגלה שהנשמה מכריעה את העולם כולו עם כל גילוייו החומריים להיות נשמה, להיות ברוכה, ולכן 'לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה'. וצפייה זו היא הנותנת את הכח הפנימי להתעלות הגלויה של גאולתם של ישראל, שהיא קימעא קימעא.

בצאת ישראל ממצרים בנינו את האמון באיטיות אך נתבענו להאמין גם בדילוג, גם בהברקה עליונה שהיא היא מקור הברכה, ולומר 'ברוך ד' '. שבת שלום.