החדש הזה – לפרשת בא

" 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה' – אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה כתיב הכא (כתוב כאן) 'החודש הזה' וכתיב התם 'זה אלי ואנוהו' "

(י"ב ב'; סנהדרין מ"ב.)

ברכת הלבנה בתחילת חודש היא המשך של מצות קידוש החודש. מולד הלבנה הקובע את תחילת החודש הוא מציאות הקשה לראיה ולקביעה, עד כדי כך שרבי ישמעאל מלמדנו חידוש ראש חודש היה קשה למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבע שנאמר החודש הזה (מנחות כט.). הקושי אינו רק בראיה ובפיענוח, אלא ביכולת קידוש החודש. חווית הזמן היא חוויה שבה אנו חשים את עצמנו נתונים בתוך מהלך שאין לנו יכולת שליטה עליו, ונתינת טעם לזמן היא איזה רושם סובייקטיבי המעלה זכרון מאירועים שהיו לאור תאריכי שנה והתחלפות עונות, שאינם תלויים בנו. קידוש החודש יוצר את  היכולת לכונן זמן הפועל באופן אחר, זמן שאינו שרירותי וגם אינו הכופה את מהלכו התדירי עלינו, המלווה את תהליך ההתבגרות, הזקנה והמוות. החודש הזה לכם – עדות זו מסורה לכם.. וקידוש החודש לבית דין מסורה(על פי ר"ה כב.). תודעת הזמן יכולה להיות אופן של גילוי תוכן מופשט באופן של קימעא קימעא, באופן החודר ומתאים את כל החיים כולם, בין הגשמיים ובין הרוחניים, אל גדלו. העולם הטבעי שרוי בעוורון של הרצון. הרצון האנושי המנסה לפלס דרכו מבעד להכרחיות החיים, עומד מול מחסום הזמן ואינו מסוגל לעבור אותו. גם אם יתגבר על מכשולים טבעיים בדמות הרים גבוהים או וירוסים קטנים, עדיין לא יהיה מסוגל לעצור את הזמן עצמו. הזמן מתחיל מחושך, 'וחושך על פני תהום'; 'ויהי ערב ויהי בוקר'. החושך הוא התוכן העוצר בעדנו מלהבין את מהלכו של הזמן, מהיכן בא, להיכן הוא הולך ואולי החשוב ביותר – להיכן הוא מוליך אותנו.

מכת החושך סימנה למצרים את חדלונם, את היותם נתונים בתוך זמן נטול תוחלת, 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'. גם בתוך החושך עצמו נוצרה שקיקה לגאולה, אחיזה בעתיד שנתנה לנו את יכולת ההתקדמות בתוך החושך. לפני מכת בכורות משה מצטווה לאחוז בזמן מתחילתו, לא רק להתקדם אל העתיד, אלא לקדש את החודש, להטביע בתוך הזמן את ממד הקודש העליון, ולראות את הזמן ככלי החושף אותו בכל מהלכי החיים. כדי להגיע למדרגה זו אין מסתפק משה בראיה הפיזית אלא בראייה של נוכחות – 'הזה', כמורה באצבעו.

ראייה של נוכחות היא יצירת קשר בלתי אמצעי המתגבר על מחסום הסובייקטיביות. כשאדם מתרגם את ראייתו לפרשנותו הרי הוא מצוי באספקלריא שאינה מאירה. כשרון הנבואה הוא ליצור תרגום הנאמן למקור, שכל כולו הרחבת הופעתו גם למקומות חשוכים. אבל כשעומדים מול הזמן, מול היסוד המגביל ביותר את העולם, ההופך את היחס לאלוקות לטמיר ונעלם, צריך להתרומם מעל הזמניות אל הראיה הנוכחת, אל 'החודש הזה לכם'. מסירת הזמן אלינו, יצירת האפשרות לבחור בתוכן עמוק יותר של הזמן, הפיכת כל העולם כולו לגילוי של רצון וחפץ, הפיכתנו להיות שותפים מלאים בבריאה מחודשת של העולם, מזקיקה אותנו להיות כל זמן נוכח פני ד'.

משה רבינו מתקשה בקידוש החודש. קושי זה נובע מהאמון הגדול במהלכי עולם, מהאהבה הגדולה למקצב העולמי, מההקשבה העדינה למפעם הבריאה. מתוך קושי זה עצמו נחשפת לפני משה רבינו ראייה מיוחדת, עמידה מול חפץ ד' הנעלה מכל הבריאה. בכל חודש אותו אנו מקדשים, אנו עומדים מול רבונו של עולם המאחד טבע ונס, אלא שאנחנו יוצרים מהלך מסובך מאד. בקריעת ים סוף עמדנו  מול 'זה א-לי ואנווהו' שהתגלה בנס, בהרחבת גבולות הטבע אל מה שמעליהם. משם אנו שואבים כח לשוב ולהאמין בטבע, לקבל את המהלך של הזמן, ולחשוף בתוך מקצבו המתמיד את החפץ החופשי הרוצה בעולם ומתמלא אליו אהבה.

בברכת הלבנה בכל חודש אנו מגלים אספקלריא מאירה זו בעולם בכל הדרו.

בט"ו בשבט קיים קושי דומה, לראות את הצמיחה המתחילה ללא יכולת פענוח אנושי, ולהטביע חותם של קדושה בפירות ארץ ישראל הגם אם הם יבשים עתה. יום זה הנמצא באמצע ימי השובבי"ם מגלה לנו שגם באותם מצבים הנראים לנו כמצבי נפש בהם הטבע שולט עלינו, אנו מסוגלים לבחור, לבחור מתוך ראיה מתמידה של 'זה', 'זה א-לי' 'החודש הזה לכם'. השמחה הגדולה באמון בטבע, מכניסה אל תוכו קדושה עליונה המופיעה קימעא קימעא את גאולתם של ישראל, עד לאותו מחול עתידי שכל אחד מורה באצבעו ואמר 'הנה אלוקינו זה קיוינו לו ויושיענו'.

שבת שלום וט"ו בשבט קדוש ושמח!