בס"ד

 

יעקב מאבותינו – לפרשת ויחי

 

" 'המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ' – תניא מפני מה מתפללין שמונה עשרה ברכות בכל יום? אמר רבי חנינא בשם רבי פנחס כנגד י"ח פעמים שאבות כתובים בתורה 'אברהם יצחק ויעקב' ואם יאמר לך י"ז הם – אמור לו 'ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק' מנהון (מהם)" (מ"ח ט"ז; ירושלמי ברכות פ"ד ה"ג).

בתפילה הקבועה שלנו אנו נסמכים על האבות. התפילה פותחת ב'אלוקינו ואלוקי אבותינו', שלא כמו כל הברכות בהם אנו פונים אל 'מלך העולם'. בתפילה אנו מתנשאים אל המחשבה שקדמה לבריאת העולם, מחשבה שהיא הנותנת ערך לעולם, 'אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם – אל תקרי בהבראם אלא באברהם'. אם העולם מאבד את כיוונו, אם שם שמים לא מתגלה בתוך העולם, אם אחדות ד' אינה המבט הפשוט שלנו על העולם, אנו מרוממים את עצמנו בתפילה ופונים לרבש"ע שיתגלה בתוך כל המהלכים המסובכים של העולם. גילוי זה אינו מתאפשר מתוך העולם עצמו אלא ממחשבתם של ישראל שקדמה לכל המתגלה דרך חיי האבות. לכן כל ברכה וברכה כלולה היא מקדושת כל האבות.

בפתיחת התפילה, בשבח הקודם לבקשות אנו מקשרים את עצמנו אל האבות הקדושים. השבח הוא אותה התנשאות פנימית, אותה השתוקקות ועריגה אל כל מה שמעבר ליכולת העולם לשאת, שכשאנו מבטאים אותה אנו מגלים שהעולם כולו מלא המיה, שהעולם כולו שר שירה אדירה העומדת מעבר ליכולתו להתבטא, ואנו הופכים להיות פה לעולם 'וקדושים בכל יום יהללוך סלה', 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו'. קשר זה ממשיך בסמוי גם כשיורדים אל העולם כפי שהוא מתגלה בזמן הווה, על בערותו וחוסר תשובתו, על גלותו ומחלותיו. כל בקשה ובקשה מכווננת להיות כפי ערך האבות, מבקשים אנו שמעשינו ייגעו ולו במעט באבותינו.

יעקב הוא המחדש הגדול של התפילה בזמן ההסתר. יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית. היכולת לקבל את זמן ההווה מחד, ולנסות להאיר אותו עצמו עם כל מוגבלותו, זוהי תפילת ערבית הנאמרת בלילה. אמר רבי יוחנן קשים מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה שאילו בגאולה כתוב 'המלאך הגואל אותי' מספיק מלאך כדי לגאול, כדי להוציא את האדם והעולם מחושך לאור, ואילו במזונות  הבאים לפרנס את חיי ההווה כתוב 'האלוקים הרועה אותי' (פסחים קי"ח.). יעקב עצמו בחייו אינו יודע האם הוא מסוגל להיות חלק מאותה קביעות של קדושה עליונה. 'ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם'. (מ"ז ט'). ייסוריו של יעקב מתאפיינים בהסתר מתמיד, עד כדי כך שבאבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש. אך מדרגה זו היא היוצרת את התפילה המיוחדת הממשיכה אורות עליונים ועלומים ממקור המחשבה העליונה, והיא המטעימה את יעקב מעין עולם הבא דווקא במצרים. מתברר ליעקב שמדרגתו עליונה יותר, לא רק לפרנס את ההווה, אלא להאירו באור של גדולה מחיי העולם הבא.

שמו של יעקב אינו מופיע בפירוש בברכתו, כי בחייו עדיין לא ייחד הקב"ה את שמו עליו, אבל בעצם הקביעה של 'שמי ושם אבותי' גנוזה ההכרה הכפולה – אב הוא, בחיר שבאבות, גם בזמן ההעלם עצמו, גם בעת החושך, גם לעתותי ערב. שמו שאינו נזכר בגלוי אלא בנסתר, שם הוא, שם המחיה הווה גם בנסתרותו. גם אז הוא מגלה בחייו את הדבקות העליונה ההופכת את החושך עצמו לאור.

חיי יעקב בארץ מצרים הם הנותנים לעם ישראל את היכולת לעבור את הגלות מתוך אמונה, והם מכינים את כולנו להאמין ביכולת להרים את הכל ולהשיב את הכל למקורו בימי השובבי"ם הבאים עלינו לטובה.

שבת שלום.    

 

הרב אלקנה ויצןהרב דני ברוך

 

 

הודעות

– ט"ז טבת תשפ"א –
שלום חברים אהובים!
השבוע, כמתוכנן, התחלנו ללמוד את ספר הכוזרי, יחד עם מספר עוקבים מבוגרי הישיבה (ההקלטות עולות לתיקייה בדרייב, מוזמנים להצטרף!).
שבת שלום ומבורך!
 
 

להארות והערות נשמח אם תכתבו לנו כאן 

 
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן