" 'כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא; לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה; כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו' -… לא בשמים היא התורה לאמר: הלוואי שהיה לנו אחד כמשה הנביא שיעלה לשמים ויביא לנו אותה, וישמיע לנו את המצוות ונעשם, ולא מעבר לים הגדול היא התורה לאמר: הלוואי היה לנו אחד כיונה הנביא שירד לעומקו של הים הגדול ויביאה לנו וישמיענו את מצוותיה ונעשם, כי אם קרובים אליך דברי התורה – בבתי המדרשות – פתחו פיכם להיות הוגים בהם ובררו ונקו את ליבכם כדי לעשותה." (ל' י"א –י"ד עפ"י תרגום ירושלמי ויונתן)

הברית של ערבות מואב מתייחדת במה שאינה מסתפקת ב'נעשה ונשמע', אלא מצריכה לחדור למעמקי הלב, לנקותו ולבררו עד שנהפוך כולנו לברי לבב המסוגלים לעלות בהר ד'. 'פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה' שמא יש בכם טעות המשתרשת עד שהלב מהרהר אחרי החטאים, כי תחילתו של החטא מתוק כשורש וסופו מר כלענה.. (עפ"י יונתן כ"ט י"ז). ניצבים אנו לפני ד' אלוקינו הבוחן כליות ולב, החודר אל ההרהורים החולפים בלב. הלב הוא המזרים את החיים לכל הנפש והגוף, וממילא הרהור הלב, אף שנראה אך כהרהור, הרי הוא הולך ומתעצם, והשפעתו על החיים גדולה מאד. כבר בשלב זה, עת הוא עומד מול רבש"ע ושומע את דברי הברית יתייאש בליבו לומר שלום יהיה לי כי אלך אחרי יצרי החזקים השוכנים בליבי עד שיתווספו חובות שגגותי על זדונותי. (שם י"ח). הרגשת החולשה, הייאוש אל מול הרהורי העבירה המתגברים, יוצרים מצב בו האדם כבר אינו מצפה מעצמו להיות טוב, יוצרים מצב בו הוא מגדיר את עצמו כחסר יכולת להיות דבוק בקב"ה, וייאוש זה מתגבר כשהחטאים יוצאים אל הפועל.

'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ… וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פנני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה' (ל"א ט"ז – י"ז). לכאורה עם ישראל מסיק את המסקנה, לכאורה חוזר הוא בתשובה וחוזר לרבונו של עולם, אך מהי התגובה האלוקית? 'ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', דווקא בעת החזרה לכאורה, הקב"ה לא רק מסתיר את פניו מאיתנו אלא 'הסתר אסתיר' חושך כפול ומכופל. החזרה בתשובה המתוארת כאן היא חזרה של ייאוש – 'אין אלוקי בקרבי', וכי בעת הייסורים, או אפילו בעת החטא, אין אנו דבוקים באלוקים?! אין אלוקינו בקרבנו?! אין ייאוש גם במצבים הקשים ביותר. התקווה היא הקושרת אותנו כל הזמן אל הטוב ומעלה ומרוממת אותנו. אם מסקנת התשובה היא שבמבט לאחור היה רגע אחד ללא דבקות, היה מצב בו יש כביכול התניה של קרבת אלוקים בבחירה כזו או אחרת, זה החטא הגדול ביותר, וכל בניין של טוב שייבנה על יסודו סופו להתמוטט. 'אנכי הסתר אסתיר' עד שהחיים יזדככו ונגיע ליסוד ולשורש של הכל – אמון במציאות הדבקות המוחלטת שאינה משתנה בכל חליפות החיים. דווקא אמון זה הוא המאפשר בחירה בטוב, התמדתו והעצמתו.  

כל השירה כולה, כל התורה כולה הנקראת שירה מעידה בנו 'כי לא תישכח מפי זרעו' 'ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע'. ואת ההבטחה הזו מודיענו הקב"ה בד בבד עם הידיעה הנוראה 'כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי' (שם כ"א). גם כשאנו מלאי יצרים, התורה ונשמתה נשארת בנו.

המצב הנורא ביותר שיכולים לגרום הרהורי העבירה, הוא הייאוש, הוא חוסר האמון של האדם בכוחותיו להתגבר על כל המכשולים, חוסר האמון בדבקות המוחלטת שאינה משתנה ברבש"ע ש'אנו בניך ואתה אבינו'. הברית המוחלטת של ערבות מואב היא ברית המעמידה את הלב במרכז, ואת יסוד פעולת הניקיון של הלב – התקווה והאמון. גם כשאנחנו עומדים במצב של הסתרת הפנים, עדיין אנו דבוקים ברבש"ע. מצב הנבואה הוא מצב של עמידה פנים בפנים, המשך של מעמד הר סיני בו פנים בפנים דיבר ד' אלוקינו עימנו, ותשוקה אדירה של 'את פניך ד' אבקש'. כשיונה הנביא אינו חפץ לעמוד בשליחותו הנבואית הוא בורח 'מלפני ד' ', יורד הוא לחוץ לארץ, אל מקום הסתר הפנים, אל הנהגת 'רק אחורי ייראו'. אבל כשהוא מוטל אל הים הוא מגלה שהדבקות האלוקית נמצאת תמיד, גם בעמקי ים, גם בתודעת המרחק הגדול ביותר. התורה הניתנת לנו מעמידה אותנו כל הזמן במצב של פנים בפנים, היא הבונה את תפילותינו, היא הבונה את תקוותינו, והיא אינה נזקקת לנביא גדול כמשה, לצדיק גמור המעפיל לשמים, לשיא השאיפות הזכות ביותר של העולם, שמשם מופיע הוא את התורה. התורה אינה נזקקת לנביא גדול כיונה, המגלה כי פני ד' מלווים אותנו אפילו בעת ההסתר הגדול ביותר. איננו זקוקים למשהו מחוץ לנו, לא לצדיקים גדולים ולא לבעלי תשובה גדולים, אלא פשוט להיות, 'קרוב אליך הדבר מאד', בכל מצב, בכל מידה ומידה שהקב"ה מודד לך, ומתוך הגות הפה הרי הלב הולך ומתברר, הולך ומתנקה, הולך ומקבל תקווה ואמון בלתי גבוליים. והתורה שאינה נשכחת, היא המוציאה אותנו מהגלות, היא החושפת את מעמקי הלב של הדבקים בד' אלוקינו.

בראש השנה עת אנו ניצבים לפני ד' אלוקינו, אנו פותחים את המלכת ד' עלינו בעליה, ביכולת ההתעלות מלאת החיוניות 'מי יעלה בהר ד' – נקי כפים ובר לבב'. בור הלב, שרשו בהתעקשות המיוחדת לא להתייאש, אף מול חזות של עולם מפתה המתגבר עלינו, אף אם המציאות וייסוריה מורה לנו לכאורה על מרחק מהקב"ה, שם ודווקא שם אנו מוצאים את הקב"ה. 'אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלוקיך ומשם יקחך' משם יכנס אותך הדיבור האלוקי על ידי אליהו הכהן הגדול ומשם יקרב אתכם על ידי מלך המשיח (ל' ד' עפ"י יונתן).

שבת שלום