" 'כי יקח איש אישה חדשה לא יצא בצבא… ושימח את אשתו אשר לקח' -…וישמח עם אשתו שלקח" (כ"ד ה' על פי יונתן בן עוזיאל)
המצוה לשמח את אשתו החדשה של אדם מתפרשת על ידי יונתן בן עוזיאל לשמוח עם אשתו. אונקלוס מתרגם כפשוטו של מקרא שהמצוה היא לשמח את האישה, ובעקבותיו רש"י הקדוש כותב "ישמח את אשתו ותרגומו ויחדי ית איתתיה והמתרגם ויחדי עם איתתיה טועה הוא, שאין זה תרגום של ושימח אלא של ושמח".
שני גוונים של שמחה נמצאים בשמחת חתן וכלה 'משמח חתן וכלה' ו'משמח חתן עם הכלה'. כשאנו מתארים את שורש שמחת החתונה, אנו חוזרים לגן עדן, 'שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם'. שמחה עליונה זו מתגלה בקב"ה, המשמח את החתן ואת הכלה. שניהם עומדים אל מול הנוכחות האלוקית האופפת אותם, מתחיים ומתגדלים ממנה, ומתמלאים שמחה. אך עדיין אין זה מצב שלם. הנקודה המחברת בין החתן לבין הכלה היא השראת השכינה עומדת מעליהם. זה היה המצב של אדם וחוה בגן עדן. מצב זה עצמו היווה את הבסיס לחטא אדם הראשון שנבע מתחושת החסר שבהופעת האלוקות בתוכנו – 'והייתם כאלוקים', ההידמות לאלוקות אינה חיצונית אלא גילוי הממד האלוקי בתוכנו. אשליית הנחש התנפצה והמעבר למדרגה העתידית כולל בחובו את כל ההיסטוריה עם כל כאביה, מעלותיה ומורדותיה.
כשמופיע העתיד 'עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה…' מופיעה שמחה עליונה יותר 'משמח חתן עם הכלה'. הם מתגלים כתוכן חיים אחד, אין כאן שמחת חתן לחוד ושמחת כלה לחוד, אין כאן רק אהבה מאחדת את הרעים האהובים, אלא שמחה המופיע עליהם כאחד, 'משמח חתן עם הכלה', 'ושמח עם אשתו'.
הדרך להגיע אל העתיד היא דווקא מתוך הכרת מוגבלותנו שבהווה. כל יצירת הוויה חדשה של זוג המתחתן, מתגלה דרך מציאות של שניים, הצריכים למצוא יחדיו את המשקל העדין שבין היות כל אחד נוכח במלואו, לבין מתן המרחב והאפשרות של העומד מולו להופיע במלואו. ה'יחד' המוחלט הוא הופעה של החתן והכלה לא מתוך היעלמות או היאלמות של אחד הצדדים, אלא הוא תוכן חיים אחד המתגלה דרך שניהם. אך בהווה לפעמים מתגלה סתירה בהרגשה, הן ביכולת להביע את עצמך לחלוטין והן ביכולת לתת מקום. המתרגם היום את 'ושימח את אשתו' – עם אשתו, טועה. היכולת לשמוח ביחד היום מתחילה מפעולת 'ושימח' – מההקשבה העדינה לצד השני. הקשבה זו מהדהדת ומהדהדת עד שיישמע קול אחד המתגלה בגוונים שונים 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה'. עמל הזוג להתהוות ולהיות אחד, להגיע אל מדרגת התרגום של יונתן בן עוזיאל, להיות 'ושמח עם אשתו', להיות במצב שבו לא כל אחד בפני עצמו מתגלה במלואו, אלא שניהם כאחד מתגלים במלואם, זו מדרגה שצריך לעמול עליה בעדינות רבה. עמל ה'ביחד' המתמיד מתגלה דרך הרצון לשמח, דרך נוכחות המעמידה במרכז את בן הזוג, מתוך השתדלות מתמדת שהנוכחות תהיה לחלוטין ללא אגו וללא גאווה, נוכחות של גילוי אהבה ללא גבול, נוכחות של שמחה המתגלה במה שכל הסובב אותך שמח, בנוכחות שכל כולה נתינה וחסד. סופו של עמל זה הוא הארת העתיד – 'משמח חתן עם הכלה'. אמונת העתיד משתקפת בכל נטף שמחה, בכל גילוי של הקשבה, ואמונה זו מתגלה בדבקות המוחלטת של היות אחד. 'וארשתיך לי באמונה… וידעת את ד' '.
עבודת החתן והכלה מתרחבת ומתגלה בעבודה הגדולה המקיפה את כל ימות עולם, בבניית היחס בין ישראל והעולם לאבינו שבשמים. בכל ראש השנה אנו נכנסים מחדש לגן עדן, לאותה מדרגה ראשונית, שברקע שלה נמצאים עץ החיים ועץ הדעת. 'ובחרת בחיים'. בראש השנה נבנית בנו היכולת להגיע לשמחת חתן וכלה, לשמיעת קול שופר של מתן תורה, של 'ביום חתונתו', של הארת העתיד בו 'לא תקראי לי בעלי אלא אישי', אש אחת המופיעה בתוכנו ממש. המעבר בגיא צלמוות זה של העולם מתאפשר רק 'כי אתה עמדי' ממש. שנה אחרי שנה הולכת ומתבררת בתוכנו הודאות של 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום', חיים במלוא כל המובנים, אנו בוחרים בחיים, בעץ החיים, בתורה שהיא עץ החיים, באחיזה בחיים עד העולם, ומשם אנו שואבים חיוניות מחודשת מלאת אמונה. עמידתנו המוחלטת לפני רבונו של עולם מאפשרת לנו להעלות ולרומם את העולם בפנימיותו, לתקן את חטא אדם הראשון. ומתוך תיקון זה 'חיים כולכם היום, היום תאמצנו, היום תברכנו, היום תגדלנו, היום תדרשנו לטובה'.
שבת שלום