" 'ד' אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה' – ד' אלוקינו דיבר עימנו, ולא אני בפני עצמי, בחורב לאמר: רב לכם והנאה לכם עד עתה, שקיבלתם בהר זה את התורה, ועשיתם בו את המשכן וכליו, והקמתם שרים עליכם, ובקשה רעה לכם להתעכב בהר זה" (א' ו' על פי יונתן בן עוזיאל)

בתחילת ביאור התורה שבמשנה תורה מדגיש משה רבנו נקודה עמוקה, העתידה להיות אבן הנגף שבמסעות בני ישראל, ומצד שני צורת הבניה המכשירה אותנו להיכנס לארץ ישראל. אנו חונים זמן רב למרגלות הר סיני, הציור של הדבקות האלוקית הולך ומתפתח בקרבנו, קיבלנו תורה, בנינו בית קדושה של השראת שכינה קבועה, מינינו  שופטים המרחיבים את דרישת האלוקים לכל נבכי החיים. אבל ציור זה של דבקות הוא עדיין מצומצם ביחס למה שאמור להתפתח בתוכנו עם הכניסה לארץ. 'פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו… ארץ הכנעני והלבנון…' – והלבנון, מקום הר בית המקדש (על פי יונתן שם ז'). המעבר מהמשכן למקום המקדש אינו מעבר קל, עד כדי כך שכשחוזרים המרגלים אנו משוכנעים כי 'בשנאת ד' אותנו הוציאנו מארץ מצרים'. כל הניסים הגדולים אותם חווינו במדבר לא הכינו אותנו אל האתגר של הכניסה לארץ. ובמדבר שראית נחשים שרפים מלאים ארס ממית, ונשאך ד' אלוקיך בענני כבוד שכינתו כאשר ישא איש את בנו (שם ל"א). ניסים של ארץ ישראל מכשירים את הדרך לנו לגלות את גבורת החיים המסוגלת להעמיד עמדה של טוב המוכן להתגבר על כל הרוע שבעולם. 'היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים' שישמעו שמע זכותך, איך עמדו השמש והירח בשבילך והפסיקו מלאמר שירה כשיעור יום וחצי, עמדו במדוריהם עד שנלחמת בסיחון (שם ב' כ"ה). ניסים של כיבוש הארץ, אינם מגנים על עם ישראל מנחשים ועקרבים, אלא מכשירים את הדרך לגלות את גבורתם ומאפשרים להם לפעול ולהילחם.

עמדה זו מעמידה במרכז החיים את העולם החפץ להיות מואר מכבוד ד'. בהר סיני אנו חיים את הדבקות האלוקית ומרחיבים אותה בתוכנו. נוצרת אוטונומיה אלוקית בתוך העולם, הוויה של השראת שכינה, של התברכות והתחדשות בדברי תורה. נכונה היא השאיפה להישאר שם עדי עד, אבל חפץ ד' היה שנתקדם משם אל הלבנון, אל מקום המקדש, המלבן ומכבס את לבושי המציאות כולה. כדי להגיע אל הר סיני, כדי לגלות את חפץ הקדושה הפנימי שלנו, הקב"ה עוטה אותנו בענני כבוד השומרים אותנו מכל הנחשים השרפים. אך כשמגיעים לארץ ישראל, יוצאים מענני הכבוד, כשמגיעים לארץ ישראל צריך חפץ הטוב להיות עמוק כל כך בתוכנו, עד כדי כך שנוכל לגלות אותו בגבורת החיים, עד כדי כך שתחיה בנו תחושת הערבות כלפי העולם כולו, עד שבקשת חיינו תהיה 'תאיר ארץ מכבודך נגילה ונשמחה בך', וגילה זו תבוא רק על ידי מה שאנו עצמנו נהיה פועלים טוב עליון זה.

בפרשה הבאה מתווסף כינוי נוסף לאזור של בית המקדש 'ההר הטוב הזה והלבנון' ההר הטוב הזה שבו תיבנה העיר ירושלים (שם ג' כ"ה). הר סיני עומד למעלה מטוב ורע, בהר סיני מתגלה אספקלריא המאירה שנבואתה אינה 'כה אמר ד' ', אלא 'זה הדבר', 'ההר הזה'. אנו עצמנו צריכים להיות חפצים כל הזמן לשאוב עוד ועוד ממעיינות תורת ד', 'כי אם בתורת ד' חפצו', אך כשהקב"ה מצווה עלינו לצאת לדרך, הופכת שאיפה זו להיות שאיפה רעה אם היא חותרת להיות מיושמת בפועל, ובקשה רעה לכם להתעכב בהר זה. השאיפה הפנימית של הדבקות האלוקית להיות עם המלך במסיבו, ממשיכה להיות עם המלך מתוך ההקשבה העמוקה לדבר ד' האומר לנו 'רב לכם', והקשבה זו צריכה להיות מדויקת לדבר ד'. תחילת ביאור התורה היא ההדרכה להיות קשוב לדבר ד', ד' אלוקינו דיבר עימנו, ולא אני בפני עצמי. רק הקשבה כזו אוזרת בתוכנו את רוח הגבורה להילחם, רק הבחירה האלוקית מגלה לנו את מקום המקדש, 'המקום אשר יבחר ד' '. אותה הקשבה מתמידה של המסעות במדבר, 'על פי ד' יסעו ועל פי ד' יחנו', מתבארת באופן חדש ועמוק יותר ערב הכניסה לארץ. ההקשבה לדבר ד' אינה רק לאן ללכת, ואיך ללכת, אלא להעביר את מרכז הכובד של השאיפה הרוחנית עצמה.

ספר דברים, משנה התורה, ביאור התורה הניתן לנו בעמדנו על הגבול שבין חוץ לארץ לארץ ישראל, ביאור הנמצא בגבול שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, מדגיש שנקודת מעבר זו אמנם נובעת כל כולה מהדיוק של ההקשבה לדבר ד', אלא שצורת ההקשבה עצמה משתנה. כדי לקום ולנסוע לארץ ישראל, אנו צריכים להפוך את השאיפה הפנימית שלנו מלגלות את 'בתורת ד' חפצו', ל'ובתורתו יהגה יומם ולילה' – תורה דיליה, תורה שלו, תורת האדם המַפְנֶה באופן עמוק את חפץ ד', והופך אותה לקריאה מחודשת לעולם, להיות בנוי על פי ערכים אלה. מוצא הוא כוחות מאוצרותיו הפנימיים לגלות תוכן זה, ויודע הוא לדייק את דרכיו מתוך התכווננות הלב לאיכות חדשה של הקשבה לדבר ד'.

אכן יצאנו לדרך, אך כנראה לא רוממנו את כל החיים והשאיפות להבין שזו דרך חדשה ואחרת. ולכן בליל ט' באב בכינו בכיה של חינם, בכיה שהפכה להיות בכיה לדורות בכל פעם שירדנו מגודלנו, משאיפת ההר הטוב, המקום בו נבנית ירושלים, שבפנימיותו הלבנון, בית המקדש המלבן את הכל. המעבר מהר סיני להר המוריה הוא שינוי כל ערכי החיים וכל בניין השאיפות, ושינוי זה צריך להיות מוקשב באופן כפול, להיות מקשיב לדבר ד', ולהבין את תוכיותו. ערב הכניסה לארץ משה רבנו 'הואיל באר את התורה הזאת', מדרגת 'ההר הזה', מתגלה ב'תורה הזאת' הנזקקת לביאור, להקשבה כפולה לדיבור האלוקי ולמהפך התנועה הנפשית ותנועת החיים כולה כדי לקלוט נכון את חפץ ד'. רק אז מתברר כי הגם ש'בתורתו יהגה יומם ולילה', הרי שעצם החפץ אינו משתנה, 'כי אם בתורת ד' חפצו', ודווקא בגלל שעצם החפץ אינו משתנה הרי שהפיכת החיים אינה אלא דרך לגלות באופן עמוק יותר את תורת ד', ודווקא בגלל יכולת הפיכת החיים, מתברר שמאז ומעולם, כבר בהר סיני, היתה שאיפת החיים שלנו להזריח את כבוד ד' בכל העולם כולו, אלה הם הפירות המתוקים של עמל התורה, ואשרי מי שנטוע כך בבית ד'. דוד המלך שכל כולו צמאון של קרבת אלוקים, 'מתי אבוא ואראה פני אלוקים' הוא היודע להודות לקב"ה המלמד ידיו לקרב ואצבעותיו למלחמה, והוא הקובע בראש ספר תהלים, ספר הצמאון והדבקות שלנו ברבש"ע, את אושרו של האיש המקשיב נכון לדבר ד', שפירותיו ניתנים בזמן מדויק, זמן הנבנה מתוך הקשבת חפץ ד'. 'אשרי האיש… כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח'.

שבת שלום