" 'ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן: האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?! ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ד'?! כה עשו אבותיכם בשלחי אותם מקדש ברנע לראות את הארץ… ויניאו את לב בני ישראל… – ..ולמה תבטלו את רצון בני ישראל מלעבור לארץ…כך עשו אבותיכם…ובטלו את רצון ליבם של ישראל…" (ל"ב ו'- ט' על פי יונתן בן עוזיאל)

יש לב ויש את רצון הלב. והרצון עצמו של הלב, עתים הוא רצון העומד בתור המקור והשורש של הלב ועתים הוא המוציא אל הפועל את תנועת הלב הפנימית. כי כדי לבוא אל הארץ, צריך לב, שהלא הלב מזרים חיים לכל הגוף, והלב מנקז לתוכו את כל הפסולת העולה מהמפגש עם החיים ומנקה ומטהר, ומזרים מחדש זרם של הופעה ללא סיגים, באופן שהחיים יוכלו להתגבר. כשמגיעים לארץ ישראל מתרחש מפגש מתמיד עם המון גילויים שמבחוץ, שללא לב בריא המזרים חיים מלאי בריאות באופן מתמיד, אי אפשר להתקיים בארץ ישראל. אמנם הלב בעצמו, שכל כולו מלא הוא ראיית חכמה וחיי בינה, מניע את הרצון הגלוי של האדם, ובמובן הזה רעותא דליבא, רצון הלב, הינו רצון החותר לחשוף בחיים את הגנוז במעמקי הלב. רצון זה מכיר הוא במגבלותיו, רואה הוא את הגודל הנכמס העומד למעלה מכל חכמה ובינה, למעלה מכל גדר והגבלה, וחותר להביאו לידי גילוי. אכן רצון כזה מסוגל הוא לקלוט בתוכו זרמי פסולת וסיגי חיים, שהלא אין בתוכו הבחנה פנימית בין טוב לרע, ודווקא הכרת המגבלות של התפיסה האנושית גורמת לרצון זה – אם לא להתנהג באופן עיוור, לכל הפחות – להתנהל באופן שאינו רואה את כל מכשולי הקיום שבחיי הנגלה.

במצב כזה יהפכו החכמה והבינה, להיות מייסרי החיים, מנתבי חיים למעלה עליונה יותר, אך תמיד ירחש מאבק בין הרצון ההומה שציורי החיים לצידו, שהבנת מגבלות ההכרה בחובו, לבין השכל התובע התנקות מכל סיג. אבל יש רצון לב העומד למעלה מן הלב, עד שהלב המזרים חיים לכל הגוף, הופך להיות גילוי של תוך פנימי זה העומד למעלה למעלה מכל ערכי עולם. רצון לב זה, קושר את החיים כולם אל ממד הקיים למעלה מן השכל, לא על ידי הכרת מגבלות ההכרה, כי אם על ידי העלאת ההכרה אל מה שלמעלה מכל הגבלה. החכמה עצמה משתנה והופכת להיות כלי של גילוי תוכן העומד למעלה מכל יכולת ביטוי. הופכת החכמה את עולמו הביטויי של האדם לשירת חיים עמוקה, המנשאת תדיר את האדם. בעומק רצון זה מונחת שאיפת התעלות והשתכללות העולם כולו. מתוך עומק רצון עליון זה מניע הלב את החיים כולם. ביסוד תנועה זו עומדת התפיסה החווה את המציאות כולה, באופן בלתי אמצעי, כחטיבה אחת, כבעלת יכולת גילוי של ערכים שאת מהותם אין המחשבה תופסת, אבל אי תפיסה זו אינה יוצרת נתק אלא התרחבות מתמדת שגם אם לעתים אינה יכולה לבוא לידי ביטוי מעשי, הרי היא מתגלה בכיסופים, בגעגועי חיים ותפילה, הפועלים על הכל להתעלות תמיד.  רצון לב זה הלך ונקבע בעם ישראל ואינו משתנה מעצמיותו גם בכל חליפות הזמנים וההיסטוריה. 'אני ישנה וליבי ער', עומק ערותו של הלב, גם כשעם ישראל ישן, נעוץ ברעותא דליבא עליונה זו, העומדת למעלה מכל ציור ותפיסה.

כשאדם נודר נדר הרי הוא מגלה בהכרתו כי חייו נעוצים במה שלמעלה מכל תפיסה, כי רצונו למלא את חייו בתביעת השתכללות כזו שאין החיים הרגילים מכירים. אך לפעמים, כמנסים להמשיך את רצון הלב העמוק אל הלב עצמו, מגלה ההכרה כי יש פער בין עצם הרצון לבין יכולות ההווה לשאתו, לכן מפירים נדרים ומתירים אותם, מותירים את הכבוד העמוק לרצון הלב העליון, ובונים בעמל רב ובסבלנות גדולה, את ההתאמה של חיי ההווה אליו. היציאה לגלות מגלה פן אחר באחיזה ברעותא דליבא – האחיזה עצמה היא העיקרית, ואי אפשר לצייר חיים מבלעדה, ואם התפשטות החיים מובילה לשכ  חת קשר החיים עם העומד למעלה מכל, אנו מתכנסים אל תוך תוכו של רצון הלב וסבלנותנו מתבטאת במוכנות לכנס את החיים ולרכזם עד שתוכשר השעה, ויתגלה מחדש המקום לגלות ולבטא מתוך גודל את רצון הלב. ובהיפך – כשמגלה פנחס את ליבו הרמאי של בלעם הוא לבן, אין הוא מוותר לו, כי יודע שליבו חורש המזימות ינסה תמיד לפגוע בישראל. מתעופף הוא בלעם מעל לקרקע, מנסה הוא לתפוס את עומק רצון הלב ולהטותו אל הרע, ולכן מכריתים אותו. כיון שראה בלעם הרשע את פנחס הכהן רודף אחריו, עשה דבר כישוף ופרח באויר השמים, מיד הזכיר פנחס את השם הגדול והקדוש ופרח אחריו… וארצה להרגו, פתח בלעם פיו בדברי תחנונים ואמר לפנחס, אם תקיים את נפשי נשבע אני לך שכל ימי איני מקלל את ישראל, ענה ואמר לו פנחס, הלא אתה הוא לבן הרשע שמימי יעקב אתה מנסה להשמיד את ישראל… (על פי יונתן ל"א ח'). האחיזה במה שעומד למעלה מן הכל מתבטאת בחפץ הופעת טוב בעולם, עד שגם אם יש כשלונות חלילה אין חפץ זה נסוג אחור. חפץ זה הוא העומד ביסוד שמירת העיניים של בני ישראל בעת מלחמת מדין, והוא הזכרון הטוב של הקרבתם. (שם נ' –נ"ד). כל מסעי בני ישראל במדבר באו לבנות את ההכשר של החיים לגלות את רצון הלב הזה שנקבע בנו ביציאת מצרים. ואם המרגלים הצליחו להטות את הלב עצמו של ישראל, להותיר אותם בעומק רצון הלב ללא שום יכולת ביטוי, הרי שאחרי ארבעים שנה מתגלה ממד חדש – רצון הלב התחתון, הגלוי, איתו מתמודד משה אל מול הצעתם של בני גד ובני ראובן. הפיכתם לחלוצים העוברים לפני המחנה, מגלה כי חפץ התנחלותם בעבר הירדן הינו גילוי עמוק של רצון הלב העליון, ואת היכולת הזו לגלות אותו בחיים הם מנחילים לעם כולו בהיחלצותם למלחמה. חפץ זה מגלה את נתיביו המדויקים בהנחלות של כל שבט ושבט בארץ, בהקשבה לגורל, ל'אשרינו מה טוב חלקנו… ומה נעים גורלנו'. וגורל עמוק זה הוא המחפש את נתיביו להתגלות בלב הער, ולעורר את השחר – את גאולתם של ישראל.

שבת שלום     

הרב אלקנה ויצןהרב דני ברוך

 

 

הודעות

– ט"ז טבת תשפ"א –
שלום חברים אהובים!
השבוע, כמתוכנן, התחלנו ללמוד את ספר הכוזרי, יחד עם מספר עוקבים מבוגרי הישיבה (ההקלטות עולות לתיקייה בדרייב, מוזמנים להצטרף!).
שבת שלום ומבורך!
 
 

להארות והערות נשמח אם תכתבו לנו כאן 

 
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן