" 'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום' – בשבועה אמור לו משמי, הלא אני גוזר לו את בריתי שלום ואעשה אותו מלאך קיים ויחיה לעולם לבשר גאולה בסוף הימים'  (כ"ה י"ב על פי יונתן בן עוזיאל)

כשמשה מבקש מנהיג לעם ישראל, שימלא את מקומו, הוא פונה לרבונו של עולם 'יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר' – ימנה דבורו של ד' השולט בנשמת האדם, וממנו ניתנים רוח נשמה לכל בשר אדם' (על פי יונתן כ"ז ט"ז). מנהיג זה 'אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם', תפקידו להשלים את יציאת מצרים בהבאה אל ארץ ישראל, אשר יצא לפניהם לסדרי המלחמה… ושיביא אותם לארץ ישראל… כדי שלא יטעו בין עמי כנען כצאן אשר אין להם רועה. (שם י"ז). הארץ הופכת לנחלה על פי יוצאי מצרים ומהווה את ההשלמה של יצירת עם שד' אלוקיו. מנהיג כזה אינו צומח מחמת הבחירה הטובה אלא נוגע הוא בסדרי נשמות, נשמה מיוחדת מאת הנותן רוח נשמה לכל בשר נוצקת כדי להשלים את המהלך הפנימי של הופעת עם ישראל על במת ההיסטוריה.

אך ערב הכניסה לארץ מתנסים המיועדים להיות באי הארץ בגילוי הבחירי של שמירת הברית והקדושה הפנימית, מול בלעם ובלק המנסים להחליש את התודעה הפנימית, המנסים לעמעמם את אור הסגולה הפנימית בשיבוש ובחוסר התאמה לבחירה. בלק שולח את בתו להחטיא את עם ישראל. כזבי בת צור… בת בלק  (ע"פ יונתן כ"ה ט"ו). ההחלשה של הברית באה דווקא מתוך העצמת אור העתיד המתגלה בברכותיו של בלעם. גאולה מוסיפה לעולם ממד הגנוז בו אך יוצא אל הפועל דווקא על ידי הבחירה. הגאולה היא מרחב העומד הרבה מעבר לתפיסת אדם ולציוריו, אך היא מתגלה דווקא על ידי החופש הבחירי. הגאולה מתגלה על ידי הקניין הפנימי של הנפש המתעלה בבחירתה לגלות מתוכה את חפץ ד'. פנחס בן אלעזר נדמה לחלק מעם ישראל כבן פוטי המדיני, כביכול מצד שרשו הנשמתי רחוק הוא ונמוך, עד שבא הקב"ה ומגלה כי הוא כהן גדול. גילוי זה בא מתוך התעוררותו לבחור, לקנא ולכפר על בני ישראל. כשהוא מתגבר לקנא את הקנאה, הוא נזקק לשנים עשר ניסים, (עיין יונתן בסוף הפרשה הקודמת הקודמת), לסייעתא דשמיא גדולה כדי להוציא אל הפועל את חפצו הפנימי. ודווקא משום כך הוא זוכה לחיים גדולים ללא מוות, עד שהוא הופך להיות המלאך המבשר את הגאולה.

הכניסה לארץ אינה מהווה רק סיום המהלך של יציאת מצרים, של בריאת עם, אלא מגלה בנו את עומק הקדושה הצפונה הנחשפת מתוך עמל ובחירה. הכניסה לארץ מתחילה את מתווה הגאולה. כלב ההולך עם המרגלים מגלה את הבחירה הטובה, ויהושע את עומק הנשמה. כשיהושע נכנס לארץ הוא שולח מחדש שני מרגלים – את כלב ופנחס העומדים מול עומק היצר של העריות, אך מגלים את עומק התביעה של רחב, המתחתנת לבסוף עם יהושע ובגלגולי הדורות נולד ממנה ירמיהו- המנבא מתוך הזיכרון של יציאת מצרים על הגאולה העתידה. 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה קדש ישראל לד' ראשית תבואתו…'.

בלעם ובלק הצליחו לחשוף נקודת משבר בבני ישראל, שאינם מספיק מאמינים בגדלם וביכולתם לחיות באופן מתמיד את הדבקות האלוקית. זהו סוד הלבנה המתמעטת והולכת, עד שהקב"ה מבקש להביא כפרה על שמיעט את הלבנה. ולכן עניינו של ראש חודש מתגלה כשמלכות ישראל מתחילה להופיע ובונה את מתווה הגאולה.

קנאותו של פנחס  היא המעמידה את כל קומת החיים על ההתאמה המוחלטת שבין הבחירה, המגלה את הקדושה ואת שמירת הברית, המגלה לפני האדם והעם את המרחב החדש בתוכו הוא חי, הנותן ערך גדול יותר לבחירתו. ברית השלום היא ברית הגאולה, המגלה מבעד לניגודי הבחירות הפרטיות את אור השלום ואת מרחב הגאולה. ופנחס זה אליהו 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. מגלה לנו אליהו בכל מוצאי שבת את צמאון הגאולה הנותן ערך חדש לכל מעשי השבוע, המגלה את הברית הכרותה המתגלה בזכויותיהם של ישראל. 'וללבבות אמולות –רוח חיים, ולפרחים קמולים –טל שמים, ולנפשות נואשים – חלד מצהרים, עתה יקום מיהודה וירושלים לשמח לבב נערי ושבי, ואלוקי אבי לי יביא, את אליהו הנביא'

שבת שלום