" 'ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל אלוקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף' – ויפלו על פניהם בתפילה ואמרו א-ל אלוקים ששם רוח נשמה בגופם של בני אדם ומשם ניתנת רוח לכל בשר, האם אדם אחד יתחייב ועל כל העדה יהיה רוגז?!" (ט"ז כ"ב על פי יונתן בן עוזיאל)

קרח ועדתו מתחילים את המחלוקת בהוראה בפני רבם. לקח קרח בגד שכולו תכלת… וקמו בחוצפה והורו הלכה בפני משה על ענייני תכלת. משה אמר: אני שמעת מפיו של הקדוש יהא שמו מבורך שהציצית כולה לבנה וחוט אחד של תכלת יהיה בו, קרח וחבריו עשו בגד עם ציציות שכולם של תכלת מה שלא ציוה ד'… (על פי יונתן ט"ז א' –ב'). משם המשיכו לקנא לנשותיהם – ושמע משה איך מקנא כל אחד מהם את אשתו להשקותה מי סוטה מחשדם את משה, ונפל על פניו מבושה. (שם ד'). תביעתם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' מתחילה מיצירת מצע של יראת שמים המקיפה בתודעתה את הכל. חוט התכלת שבציצית מגלה לנו את יראת השמים הנתבעת מאיתנו. מקרב אותנו חוט זה אל הזכרון המתמיד של הדר כבוד ד' המתגלה בכיסא הכבוד. אך הציצית המקיפה את כל קומת האדם ואת כל התגלויות פרטי חייו, מאפשרת לבגד עצמו להיות נטול צבע תכלת, מאפשרת ואף מחייבת את רוב הציציות להיות לבנות, ואם כך לכאורה אין תביעה מהאדם להקיף את כל חייו מתוך יראת שמים. אם מנהיגנו משה כך מלמד, יש חשש גדול שיפול בחטא, אפילו חטא נורא של גילוי עריות. מתוך טענה זו הם באים ואומרים 'כל העדה כולה קדושים'. יראת השמים החופפת עלינו נתבעת מכולנו בשווה, והבדלי המדרגות שבבחירה החופשית אינם מהותיים. אם אין הבדל מהותי בין אחד לשני, מדוע אם כן 'תתנשאו על קהל ד' '.

טענה זו אינה חודרת למהות הפנימית של המצוות. היא רואה אותנו כיחידים העומדים נוכח פני ד', המנסים להשוות את רצונם לרצונו, המנסים להתמיד את הזכירה ולמלא בה את כל ערך החיים. אבל בעומק העומקים התייאשו קרח ועדתו ממציאות עליונה יותר של דבקות, מציאות עליונה העומדת בבסיס כל ההכרות. דתן ואבירם חושפים שבר זה באמרם אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני תושבי הארץ תנקר ותנצח אותם, לא נעלה לשם.  (שם י"ד). בפרשת שלח מבין עם ישראל שודאי שכעם נגיע לארץ ישראל, שאמנם הוויית דבקות זו לא מופיעה בכל היחידים, אבל גם עם בחירתם הרעה, אין הם נבדלים מכלל ישראל, ובשמחת ההגעה העתידה לארץ ישראל של עם ישראל, שמחים ומתנחמים גם אותם אלה שייוותרו לצערנו במדבר. דתן ואבירם בזים למשה ואומרים כי עובדה זו של מניעת הכניסה לארץ של עצמם, מורה כי משה רבינו התייאש מהמשך השראת השכינה בכנסת ישראל, וממילא הופכת גם המלחמה על ארץ ישראל למלחמה מלאת חולשה, שהלא ברור שאת עיני יושבי הארץ לא יצליח משה לנקר, וממילא יילחמו בנו ויגרשונו.

נקודה זו מעציבה מאד את משה רבינו. כשמתגלה המשבר, מובנים לפתע כל הבקיעים שניבעו קודם. לא לחינם הקב"ה מצווה עלינו לשים רק חוט תכלת אחד. יש מקום לטבעיות החיים לזרום גם בלא תודעה. הזכרון בא לשמר את הטבע, המביע בעצם חייו את הדבקות האלוקית. זכרון יראת שמים מגלה לנו את היושר הפנימי שבלב כל אחד, יושר קיים ומופיע, שאך תודעה מקולקלת מסוגלת להטותו אל עבר החשבונות הרבים. יראת השמים התודעתית מתגלה רק על גבי ציצית לבנה וציציות לבנות, מתוך כשרון הכללה עליון שכל כולו מלא יושר. יושר זה נובע מכח שהוא הרבה יותר גדול מערך אדם פרטי כזה או אחר. יושר זה מתגלה בנשמה המושמת בגוף והיא הנותנת את ערך הרוח שבכל בשר. כל ניגודי הרוחות הפרטיים נובעים מחוסר אמון בנשמה האחת המקיפה כל, שאז מתגבר הפירוד שבבשר, ומתוך חוסר אמון זה בנשמה האחת המקיפה הכל, מתפרצת המחלוקת. א-ל אלוקים ששם רוח נשמה בגופם של בני אדם ומשם ניתנת רוח לכל בשר, האם אדם אחד יתחייב ועל כל העדה יהיה רוגז?! משה ואהרן אינם מתייאשים מהנשמה האחת המקיפה את כל הרוחות ומתגלה אף בבשר, אך החטא הנורא של המחלוקת פוגם בהארת הנשמה בגוף, בגוף של כלל ישראל, בגוף של כל יחיד ויחיד, וקל וחומר גופם של עדת קרח בעלי המחלוקת.

אותו אמון אלוקי בכנסת ישראל מצווה עלינו לשים רק פתיל תכלת אחד. אין זה בגלל שהעולם הפקר חלילה, אלא בגלל שיש מקום להתפרצות טבעית של חיים ישרים היונקים את חיותם מרבדי עומק השוכנים בתוכה של הנשמה. אותו אמון בכוחה של כנסת ישראל, מוריד מאדם כל שמץ של גאווה, ואמון זה עצמו מסייע לו ליצור מצב בו הוא רחוק מכל חטא ומכל חשד בחטא. שורשם של חטאים הוא הגאווה המפרידה את האדם מכנסת ישראל. ההשתוקקות הקבועה של קרבת אלוקים, הופכת אותנו להיות חלק וגילוי של מסע ארוך, המכניס אותנו לארץ ישראל ובונה בנו גאולה שלמה עד לתחיית המתים. דתן ואבירם גילו כי בעומק, הם וכל עדתם מפורדים, שדווקא על כן רוממות יראת שמים בגרונם. קרח אף יש לו כדמות הסכמה מן השמים לדעתו. ויתנשא בעושרו, שמצא שניים מאוצרותיו של יוסף מלאים כסף וזהב ורצה לסלק את משה ואהרן בעושרו.  (שם י"ט). יוסף הצדיק ששם שמים שגור בפיו זוכה ללקט את כל אוצרות העולם וכל כוחות החיים, ומאוצרותיו מתברך קורח. אך לבסוף מתברר כי בפירוד זה איבד את נשמתו, וממילא גם ערך גופו אבד, עד שנבלע באדמה בלא שזכה לכבוד המת. הכבוד לגוף הוא בהיותו מביע באופן כמוס את אומר חיי הנשמה. כשמאבדים אמון בנשמה ומעבירים את מרכז הכובד לחיי רוח, אף אם חיי רוח עשירים ומלאים ביראת שמים, מאבדים את האמון ביושר, ולא רואים את כולנו כחטיבה אחת בעולם החפצה לעשות רצון יוצרה, עד שכל גילוי חיים של קודש אינו מיוחס לזה או לאחר, אלא לכולנו יחד המתברכים באור פני ד'.

שבת שלום.      

הרב אלקנה ויצןהרב דני ברוך

 

 

הודעות

– ט"ז טבת תשפ"א –
שלום חברים אהובים!
השבוע, כמתוכנן, התחלנו ללמוד את ספר הכוזרי, יחד עם מספר עוקבים מבוגרי הישיבה (ההקלטות עולות לתיקייה בדרייב, מוזמנים להצטרף!).
שבת שלום ומבורך!
 
 

להארות והערות נשמח אם תכתבו לנו כאן 

 
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן