" 'וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ד' וימותו' – …אחרי שמתו שני בני אהרן, שהיו כהנים גדולים, בזמן הקרבתם אש חיצונית לפני ד'…" (ט"ז א' על פי יונתן בן עוזיאל)

נדב ואביהוא חטאו בצורת קרבתם ועלייתם לפני ולפנים. חטאם לא נבע מחמת מה שלא היו ראויים להיכנס. כהנים גדולים היו הם, וכפי שמתברר בפרשתנו רק לכהן גדול מותר להיכנס ולהקטיר בקדש הקדשים. אבל על מנת להביע את רגשי שאיפת קרבת אלוקים שבקרבנו יש צורך בהדרכה אלוקית מפורטת. מדגיש יונתן בן עוזיאל, שמותם של שני בני אהרן היה לא מקטנות, מהיותם ניגשים למקום שאין הם שייכים אליו, אלא מפגישה הנובעת מהמיית לב אמיתית שלא באה עדיין לבירורה.

שתי הפרשות, אחרי מות וקדושים, יוצרות מרחב של קדושה. לביטוי 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' יש משמעות לא רק בהקשר הלאומי אלא שממלכה זו קובעת את יכולותיו של כל אחד ואחד מישראל. 'קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם', הבטחה זו, הגדרת כל איש מישראל כקדוש, ויצירת עולם שלם של מצוות דרכן מתגלה הקדושה, דרכן נקבעת תכונת נפש ונשמה זו כאמת המקיפה את כל החיים כולן, נאמרת בהדגשה 'אל כל עדת ישראל'. אין אחד הפטור מלהתקדש, ויכולתו זו נובעת מהיותו חלק מעדת ישראל. שתי תנועות לה לקדושה, התנועה האחת היא ההתעלות והרוממות, תנועה זו מתבררת בפרשת אחרי מות. תנועה שניה היא ההתפשטות לכל מרחבי הקיום והחיים, תנועה זו מוצאת את נתיביה בפרשת קדושים. הריכוז של עבודת יום הכיפורים, מעלה את כל ישראל אל מעל לגילויי החיים הרגילים. 'שבת שבתון' הוא יום כיפור. הכניסה של אהרן לפני ולפנים, מגבירה בכולנו את רגשי הקודש, וגם החיים הרגילים הופכים להיות מותאמים ומכוונים אל מול גודל רוממות הקדושה המתגלה ביום זה. היכולת להתעלות מכפרת על כל החטאים. הם מתבררים כשכחת הגדלות. מציאות הקדושה העליונה המכריחה שביתה אפילו ממלאכות של אוכל נפש, ומאכילה ושתיה עצמה, מתגלה בתודעה. 'לפני ד' תטהרו – ואתם לפני ד' תתוודו על חטאיכם ותטהרו' (שם ל'). עיקר הכפרה היא דרך הוידוי. גם הכהן המקריב את הקרבנות מיטהר ומטהר בוידוי. וכיפר בעדו – ויכפר בדיבורו עליו ועל אנשי ביתו (שם ו'). כשהקדושה מופיעה ברוממות, צריכה התודעה לגלות את היותה מכפרת. רוממות הקדושה המעלה את האדם, את הכהן ואת העם כולו, למעלה עליונה, מקבלת את ערכה בהיותה מטהרת אותנו מכל סיגי החיים. טהרה זו נעשית לא כתנועה טבעית או מעשית, אלא כתנועה של הכרה.

הקדושה הזו כל כולה מופנה אל השי"ת. ולכן בד בבד עם הקדושה מופיעה האזהרה החמורה לא לזבוח לשעירים, לכחות מוגבלים וטמאים. ובעיקר מתבררת הקדושה הרוממה בשלילת העריות וענפיהן. אותה רוממות מחפשת לה צורת ביטוי. רגש הקדושה העליון, עלול להיכשל בנסיונותיו לחוּל, כשהוא עומד מול שתיקה עליונה התובעת ממנו לגדול ולהתרומם. חטא נדב ואביהוא היה ניסיון דק לגלם את שאיפת הקדושה העליונה דרך אמת מידה מוגבלת. בעולם החול, רגש של קדושה מומר לעתים בחיפוש אחר עצמתיות, המתבטאת בחריפותה באכילת הדם, לפעמים הוא מומר בהתמכרות לנטיה מינית המשמרת בחובה את העליונות של העתיד. נטיה זו, כשהיא יוצאת אל הפועל בצורה שאינה מבוררת, בצורה המחפשת את הצד הגלוי של העוצמה הרגשית שבה, יוצרת אשליה של התקדשות (לכן זנות נקראת לעתים קדשה). עצמתיות זו אינה מאפשרת לרגש העמוק, הנסתר, ששכינה בו, להתגלות בצורה עדינה בכל נימי החיים. כדי שנוכל להקשיב באמת, כדי שנוכל להתרומם ולהקשיב לדומיית קרבת אלוקים, עלינו להדמים את סערות החיים, כדי שהחיים אחר כך יצאו אל הפועל בעוצמה גדולה יותר, מתוך גילוי מקוריות עליונה יותר.

פרשת קדושים בונה את התרחבות הקדושה ובניין כל החיים כולם מתוך אמת מידה זו. אותה התקדשות פרטית מתמידה יוצרת התקבלות של התפילה. כשאדם מגיע לגילוי קשר החיים שיש לו עם רבונו של עולם מתוך קדושה, כשאדם מצליח לבנות את כל חייו כגילוי של קדושה זו, הרי שיש לתפילתו מקום לחוּל. והתקדשתם והייתם קדושים  – בגופיכם כדי שאקבל ברצון את תפילתכם אני ד' מקדשכם  (כ' ז' עפ"י יונתן). הקב"ה מקדש אותנו תדיר, הקב"ה קובע את מציאות הקדושה בנו. התפילה היא הביטוי של אותה קדושה מציאותית הטבועה בנו. ככל שאותה קדושה מתפשטת על כל החיים, כך התפילה הולכת ומתגלה בכל ערכי החיים, והרצוניות האלוקית הופכת את החיים הטבעיים לחיים מאלי רצון וברכה, חיים המסוגלים לשאת את הרוממות העליונה בגוף לעומת שני בני אהרן 'בקרבתם לפני ד' וימותו'. המקשיבים להדרכות האלוקיות, והיודעים להפוך את כל סערת שאיפת ההתקדשות העליונה לפועלת על כל החיים, אותם אישי ישראל, הם במסירותם הגדולה בחיים פועלים להתקבלות התפילה שלהם ומתוכה של כולנו, 'ואישי ישראל ותפילתם באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך'.

שבת שלום