" 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' – וביום השמיני תהיה האישה מותרת לבעלה והבן ימול בשר ערלתו" (פרק י"ב ג' על פי תרגום יונתן בן עוזיאל)

בתוך הפרשה העוסקת בטומאת וטהרת יולדת מופיע הציווי למול את הנולד ביום השמיני ללידתו. יונתן בן עוזיאל קושר את הפסוק הזה לשינוי המתרחש באימו. שבעה ימים היולדת טמאה כמו ימי נידתה, ומהיום השמיני, כל דם שתראה יהיה דם טהור, מותרת היא לבעלה, למרות שעדיין אסורה לבוא אל המקדש ולאכול קודש. רק לאחר מלאת הימים שבהם היא עלולה לראות דם טהור, היא מגיעה לבית המקדש ומקריבה קרבנות. היום שבו האישה נטהרת ומותרת לבעלה, הוא היום בו מלים את התינוק.

עבודת ד' המלאה שבבית המקדש מופיעה על אנשים מלאי חיים, שכל גילויי החיים הנובעים ממקור ה'אחד' שבנפש, מופיעים בהתאמה, מתגלים כשקולים. אחרי חטא אדם הראשון, אחרי הקללה של 'בעצב תלדי בנים', מופיעה כל לידה מתוך זעזוע גדול. כוחות החיים השותפים בתהליך הלידה והגידול, מופיעים בעוצמה גדולה יותר עד שאפילו לשינוי הגופני המתבטא ביכולת ההנקה צריך להתרגל. עצב הלידה אינו רק הכאב המתלווה ללידה, אלא הגילוי כי לידה הינו מצב שאין הגוף מקבל בצורה טבעית. חפץ הלידה, תקוות הלידה, נובעת ממקום שכל כולו טהור, שכל כולו מעמיד את שיא האהבה – בעתיד. אהבת האלוקים, 'ואהבת את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', מתגלה בפנים החיים, אך היא הופכת להיות עבודת ד' בהופעת אהבה זו בעולם, ב'ואהבת לרעך כמוך', בפעולה הגדולה והמתמדת להאמין בעולם ולחשוף את טובו. אהבת הרע השלמה ביותר מתגלה באהבת הילדים, בבריאה שכל כולה אהבה, והיכולת להיות שותף ונושא של אהבה זו מגלה מבנה נפש וגוף הבנויים על שקיקה אדירה של טוב מוחלט.

נותרה בנו יכולת אדירה של אהבה ושל אמון בטוב, אך מבנה הגוף שלנו כבר אינו מותאם לשקיקה זו. הסיגים שבנפש, המתגלים במידות הרעות כמו שנאה, קנאה ותחרות, מגלים לנו כי שקיקת הטוב נותרת כנוסה עמוק בנפש. כשצמאון עליון זה מתגלה הוא מופיע כברק עליון שקשה לו להתמיד.

השראת השכינה הקבועה שבבית המקדש מגלה לנו את עומק הנפש והנשמה שלנו. אבל כדי להיות ראויים לה אנו בונים גוף המסוגל לעמוד בגודל זה. מייד אחרי חנוכת המשכן מופיעה התביעה לכל יחיד להתאים את חייו לגודל זה ולהימנע מכל ענייני טומאה. רוב הטומאות באות מחמת גילוי של פעולה ובחירה הנושקים לחטא, ואפילו נובעים מחטא ממש. מצורע למשל, בא מבחירה רעה של 'מוציא שם רע', טומאת מת באה מפעילות אנושית כזו או אחרת. שונה היא היולדת במה שטומאתה נובעת מחוסר משקל פנימי הבא מעטיו של חטא. יולדת מגלה את שני הקצוות – שיא של טוב וממילא עצב על חוסר היכולת להתאים את כל החיים המתגלים בגוף, לרמה עליונה זו. וכשהיא טמאה, ומתחילה בגידול הבן שכל כולו קשור אליה, עדיין אין אפשרות פנימית אצלו להסיר את הערלה. היחס בינה לבינו הוא יחס של עומק הנפש שאינו מופיע עדיין בגוף, כי הגוף גילה דווקא מתוך ההתפרצות העליונה של הטוב הגנוז בלידה את מוגבלותו, את היותו מסייע ללידה בצורה מעורבת של טוב ורע, של טהרה קדושה וטומאה. גם אחרי שהיולדת נטהרת לבעלה, כשהדמים טהורים, עדיין אין הגוף חוזר למשקל הנכון המסוגל להיות בבית ד'. הלידה מופיעה מתוך ריבוי של כוחות נפש העומדים למעלה מיכולת הגוף לשאת. 'הדם הוא הנפש', וריבוי הדם הוא ריבוי עוצמה נפשית היוצרת חוסר התאמה בין הגוף לנפש. הדם הטמא מתחלף בדם טהור שעניינו שינויים המאפשרים את ההנקה, את הגידול מלא אהבת הילדים, את גילוי כח החיים האצור בהם והוצאתו אל הפועל קימעא קימעא. מצב זה אינו מאפשר להגיע אל בית המקדש, אבל שינוי זה, עוצמה נפשית עליונה זו העומדת למעלה מכוחות הגוף, היא המאפשרת להופיע בבשר את שלילת הערלה. שלילת הערלה היא מתווה החיים המוציא אל הפועל את אור החסד העליון הגנוז בתוך הנשמה, וממנו נובעת תביעת עידון החיים. לכן נדחית המילה עד היום השמיני בו האישה נטהרת, ושלילת הערלה מתאפשרת ונתפסת כשיבה אל טבעיות עליונה של לפני חטא אדם הראשון.

כשיצאנו ממצרים נתעוררה בנו אהבת אלוקים אדירה המתגלה בשיר השירים, אבל בד בבד עימה הופיעו שבעה שבועות של ספירת טהרה, עד שנהיינו ראויים למול את ערלת לבבנו, לקבל תורה ולגלות את פעולת האהבה בעולם, 'רבי עקיבא אומר: ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה'. ממקור מסירות נפשו של רבי עקיבא שכל ימיו היה מצפה מתי יבוא פסוק זה של 'ואהבת.. בכל נפשך' ויקיימנו, נובעת האהבה הגדולה והזהירות בכבוד החברים. תלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה היו קשורים לאותה התעלות עליונה של 'שיר השירים' שהוא קודש קדשים, לאותה מסירות נפש עליונה של אהבת ד' אך לא ידעו כיצד לתרגם אהבה עליונה זו למגילה של החסד, מגילת רות, הבסיס למשיח וגאולה.

ובימי גאולה התעוררה מסירות נפש מסוג חדש, מסירות נפש של פעולת אהבה גדולה לעולם, אהבת ישראל גדולה, שבתוך תוכה חבויה הקריאה בשם ד' אל עולם. בתוך מסירות הנפש של הקמת מדינה חבויה התביעה להופיע טוב מוחלט המרחיב את הגוף ומיישרו, המגלה את היכולת של המציאות להיות מותאמת ומכוונת לחיי עולם, לחיים עד העולם, לטהרה עליונה שמתוכה נזכה לבניין המקדש.

בימי ספירת העומר אנו מסיימים את הספירה בתפילה לבניין המקדש, להתעוררות רחמים עליונים שיבנו את בית המקדש, כי השלמת הספירה, מהלך ההיטהרות הפנימי שלנו, המתגלה גם בטבע, באביב ובקציר, בעומר השעורים ובשתי הלחם, מתמלא חפץ פנימי לגלות את קביעות הקדושה בחיים שלמים, מלאי שיקול, מלאי התאמה פנימית, מלאי שמחת לידה וחפץ קבוע להוספת טוב ואהבה בעולם.

שבת שלום