" '…דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי' -… מכל שיתרצה ליבו ולא בכח תקחו את תרומתי" (שמות כ"ה א' על פי תרגום יונתן בן עוזיאל)
הציווי לקחת את התרומה לבניין המשכן מהווה התחלה ויסוד למצוות בנין המקדש אותו נצטווינו לבנות בארץ ישראל. המקדש אינו בנוי על ערכי ההווה. אם ספר בראשית הוא הוצאה מן הכח אל הפועל של מה שטמון מיני אז בבריאה, העמידה למרגלות הר סיני קושרת את הנפשות לחזיון עמוק זה של בריאה והופכת את כולנו לשותפים בשכלול הבריאה, הרי שבית המקדש בונה את החיים כולם על פי ערכי העתיד. עבודת בית המקדש ויותר מכך מציאות השראת השכינה שבבית זה, מביעה את החיים כפי שהם ראויים להיות וכפי שיתגלו ויעלו את העולם כולו לרמה עליונה זו. הניסיות המלווה את בית המקדש היא הגילוי של החופש האלוקי ההולך ומחולל גאולה, הולך ומשכלל את העולם כדי שיוכל להביע את התאמתו לחפץ האלוקי הבלתי גבולי.
מעמד הר סיני עומד בתווך בין הבריאה לבין הגאולה. נותן מעמד זה ערך לחיי השעה מתוך חיי עולם, אך בד בבד עם נתינת הערך והמשמעות לקיום בהווה התברר שישנו פער. מתן תורה יצר מצב בו ניתן ערך גדול לבחירת האדם בטוב, לא רק בעבור עצמו, אלא שבחירתו מעוררת גלים של השפעת טוב וברכה לעולם. מתן תורה יצר מצב בו החיים כולם נתבעו לעמוד בקנה מידה עליון יותר מאשר מה שנדמה לאדם בראייתו הראשונית בעולם. אך מצב זה עדיין לא הובהר מספיק. במעמד הר סיני הייתה כפיה, כי נוצר פער בין הרצון וקשר הדבקות שבינינו לרבש"ע, לבין היכולת לגלות באופן מותאם ומכוון בכל רבדי החיים, גם הנמוכים ביותר, את רצון ד' מתוך רצון ובחירה. הכפיה גילתה כי יש רבדי חיים עיוורים שאינם מכוונים ואינם חפצים להיות מכוונים לגילוי חפץ ד'. כפייתם מגלה שאכן גם הם עומדים ומסוגלים לעמוד ולקבל תורה בהר סיני, ובלבד שהשפה העומדת מולם תהיה שפה קיומית יותר, שפה שיש בה ממדים של הכרח ויראה. קבלת כוחות חיים עיוורים והכנסתם לקודש באשר הם, בלי שינויים ושעבודם למדרגות שאין הם מסוגלים לקבל בשלב הזה, יוצרת כפיה הבאה מכבוד עמוק לאומר החיים הזמני שלהם.
ככל שאנו מתקרבים יותר ויותר לבנות את חיינו על בסיס העתיד, הרי שאנו מתמלאים אהבה, מתמלאים אמון ביכולותינו להביע ולחיות קנה מידה העומד למעלה מיכולותינו המושגיות. המקדש המשייר את קול ד' שלא יסף ולא פסק, וממשיך להביע את היחס העמוק לקול זה, מעמיד את החיים כולם כמלאי הקשבה. לכן בבית המקדש מכפרים על חטאי השוגג של היחיד, חטאים הנגרמים כתוצאה מהעלמת עין מעתידיות המציאות. השוגג חי רק את מה שמתגלה בקנה המידה ההכרתי הרגיל, וכששב מחטאו, הוא מרים את ערך חייו לרגישות והקשבה לעתיד. ככל שהעתידיות מתגברת בתור הממד הקובע את ערכה של המציאות, כך הולך וסר העיוורון מהחיים. ההיקף של העתיד, שכל כולו בנוי על רצון ונדיבות, נותן מרחב להתרחשות המגלה את ערכה.
הבריח התיכון, המבריח את הקרשים מקצה לקצה, כל כולו בנוי על נדיבות, מורשה הוא לנו מאברהם אבינו שנקרא נדיב. והבריח האמצעי בתוך הקרשים משולב מן הקצה אל הקצה, מן האילן שנטע אברהם בבאר שבע, וכאשר עברו ישראל את הים קצצו המלאכים את האילן וזרקוהו לים, והיה צף על פני המים. והיה מלאך מכריז ואומר: זה הוא האילן שנטע אברהם בבאר שבע והתפלל שם בשם מאמרו של ד', ולקחוהו בני ישראל ועשו ממנו בריח האמצעי… (על פי יונתן כ"ו כ"ח). נדיבות זו, המתגלה על ידי הבחירה החופשית מייסדת את עיקר היחס לבית המקדש, מכון עילוי הרצון וגילוי ערכו במציאות. לכן מודגש שלקיחת התרומה שניתנה בנדיבות תהיה בלא כח, בלא לחץ וכפיה חיצונית. בית המקדש מתקדם אל מעבר למעמד הר סיני, אל חיים מלאי חופש, הנובעים מהקשר החי אל העתיד. הפרשה מתחילה בנדיבות עוד לפני שאנו מצווים על בניין בית המקדש, רק אחרי שמתבררת הנדיבות, ומתוכה, אנו מצווים 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', השראת השכינה האמיתית נבנית מתוך בחירה ושמחה.
'משנכנס אדר מרבין בשמחה'. השמחה נובעת מהאחיזה המציאותית בגודל הרוחני החופשי. השמחה מפלסת את דרכה בחיים ומטביעה בהם חותם של חופש ורצון. אותה שמחה גדולה של הציווי על תרומת המשכן, מתגלה בפורים ב'הדור קבלוה בימי אחשוורוש'. התברר שכל כולה של התורה בנויה על הובלת המציאות מתוך אור העתיד, ולכן באמת אין בה שום כפיה, רק רצון ושמחה.
שבת שלום.