שכינה עימנו – לפרשת ויגש

" 'וינשק לכל אחיו ויבך עליהם ואחרי כן דברו אחיו איתו' ויבך עליהם שראה שמשתעבדים לבין האומות" (על פי יונתן בן עוזיאל מ"ה ט"ו)

יוסף, הנפגש עם אחיו אחרי עשרים ושתיים שנות ניתוק, רואה במפגש זה מיצוי של כל העתיד להיות. בוכה הוא על צווארי בנימין אחיו כי עתיד בית המקדש להיות בנוי בחלקו של בנימין ועתיד להיחרב פעמים ואף בנימין בוכה על צוואריו של יוסף כי ראה משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב (שם). מדוע אחי יוסף לא בוכים על יוסף שגם הוא עתיד להשתעבד כמותם?

יעקב, היורד למצרים יודע שעתה מתחילה גלות נוראה וקשה של 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם'. הקב"ה מתגלה אליו ואומר לו: 'אנכי הא-ל אלוקי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנכי ארד עימך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה..' אונקלוס הנזהר מאד מהגשמה כשהוא מתרגם התגלויות אלוקיות, מוסיף תמיד לכל שם ד' תוספת – 'הדיבור האלוקי'. כך מתרגם יונתן את הפסוק אני הוא שבמאמרי ארד עימך למצרים ואראה בעניים של עמך ומאמרי יעלך שם. ההשגחה האלוקית מתגלה. המאמר האלוקי מופיע בשלב השני של הבריאה 'ויאמר אלוקים יהי אור', אחר אותו מאמר סתום של 'בראשית ברא אלוקים'. מאמר זה הוא המתגלה בדיבור האלוקי ובהנהגה האלוקית את המציאות, ולא חלילה עצמותו יתברך. והנה לעומת יונתן בן עוזיאל מתרגם אונקלוס את הפסוק כפשוטו אני ארד עימך למצרים ואני אעלך גם עלה'. אמנם אין כאן תואר אלוקי מפורש כי אם הביטוי 'אנכי', אך מדוע כאן חרג אונקלוס מהקפדתו להרחיק ההגשמה? הרמב"ן הקדוש מבאר שאונקלוס בא להדגיש את דברי חז"ל 'גלו למצרים שכינה עימהם שנאמר אנכי ארד עמך מצרימה'. אותה השגחה אלוקית עליונה הולכת ומגלה את קצה גילוייה בגלות. אין זו השגחה כללית עליונה המקיפה את הכל מראשית ועד אחרית, אלא צורה ואופן מיוחד של התגלות אלוקית, של יחס פנימי בלתי אמצעי המתגלה למרות שאנו בגלות. המצב הנורא של היותנו מחוץ לארץ אשר עיני ד' אלוקינו בה, מצב בו אנו שרויים בעינוי ובסבל, עלול לצייר לנו תמונה כאילו אותו דיבור אלוקי הינו חלילה מרוחק. בא אונקלוס ואומר לנו שאלוקים קרובים לנו בכל מצב, שאותה יכולת להתרומם אל גובה עליון של חוסר הגשמה בארץ ישראל מתגלה באותה ידיעה שלנו שלא כל המכלול של ההתגלות האלוקית מופיע במצרים, אבל אי התגלות זו אינה יוצרת מרחק- שכינה עימנו בגלותנו. השכינה היא הדבקות המוחלטת שאינה משתנה בכל מצב ובכל מקום.

אם כך מדוע יונתן בן עוזיאל אינו מתרגם כך? יונתן מוסיף לנו נדבך נוסף. אותה שכינה מכנסת אל תוכה בנסתר את אותה רמה עליונה של ארץ ישראל. הגם שאנו נאלצים לצאת מן הארץ, אומר הקב"ה ליעקב – אל תירא! שינוי הצורה והאופן של עבודת ד' לא תשנה את עומק הדבקות. אותו גובה עליון של דבקות הנזקק כל הזמן להפשטה ולריחוק מהגשמה, הוא עצמו מתגלה בצורה של שכינה עימנו בגלותנו.

שיטתו של יונתן שהמושג 'שבעים נפש' אינו כמותי, כי את בני דן חושים הוא מסביר ובני דן זריזים וסחרים ואין מספר למנינם. הם מנויים בכלל היורדים למצרים אך הם עצמם ללא מספר. אם כך 'שבעים נפש' זו איכות של כוחות, ואיכות זו היא המסוגלת לא רק לשאת עול גלות אלא להתחדש ולהפוך לגוי גדול דווקא שם. גדלותו של העם אינה במספר אלא בתכונה של קרבת אלוקים. הוצרכנו להגיע למדרגה של שבעים נפש כדי להיות מסוגלים להופיע בצורה מצומצמת ומרוכזת את תכונת הדבקות שלנו, שלמרות היותה נסתרת ומתגלה בפנים מוקטנות, ולמרות היות רבונו של עולם מתגלה בצורה של 'שכינה' – מבחינה פנימית ומהותית לא השתנה כלום. שינוי הצורה והאופן של הדבקות באה להכשיר אותנו לעלות למדרגה עליונה יותר, לא רק לצאת משם ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו, אלא להתהפך ממש – להפוך לגוי גדול ולזכות להיות שייכים לירושת הארץ בצורה של נחלה שאין לה הפסק.

ביוסף מתגלה הכשרון לתפוס את מהות הדבקות האלוקית בכל מצב ללא שינוי. 'עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע'. היכולת של יוסף הצדיק לשמוע שפות שאינו יודע, להתלבש בבגדי מלכות ולהישאר מלא קרבת אלוקים, 'את האלוקים אני ירא', היא היכולת המסגלת את כולנו להיות דבקים בד' בכל מצב ובכל תנאי. דבקות זו היא המעלה אותנו מכל הנפילות, ובתוך תוכה נמצאת עומק המחשבה האלוקית העליונה, שלכן מתווספת האות ה' לשמו של יוסף ומתגלה דרכו שם י'ה, שם המחשבה האלוקית העליונה המתלבשת בשכינה ומעלה אותנו מארץ מצרים ומכל המצרים והקשיים. האחים הקדושים הרואים את יוסף במצרים אינם בוכים, כי הסבל שהוא מנת חלקם, הצמצום והשינוי של מתווה הדבקות הארצישראלי מלא החיים, פוגע דווקא בהם ולא בו. ביוסף ובנימין פוגע חורבן בית המקדש, אבל הגלות עצמה אינה משנה את טבע חייהם. ועדות זו שביהוסף בונה את כולנו, כי כולנו נקראים על שמו 'וכל ישראל נקרא בשם יוסף' (רד"ק שם). שכינה עימנו תמיד, עם כל מלוא גובה החיים העליונים המותאמים באמת לארץ ישראל, עד שכבר בעת הירידה אנו מתבשרים על העליה 'אעלך גם עלה', ועל הפקידה 'פקוד יפקוד אלוקים אתכם'.

שבת שלום  

השארת תגובה