חכמה ורצון לפרשת בראשית

" 'בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' – מן אולא (בתחילה) ברא ד' ית שמיא וית ארעא. (יונתן בן עוזיאל) בחוכמא ברא ד' (תרגום ירושלמי)"

המילה בראשית טומנת בחובה ערפול מחשבתי. כיצד תוכל המחשבה האנושית להיפגש עם אותה נקודת מעבר עלופה במסתרים שבין 'אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא' לבין 'לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא'?! המעבר העדין הזה שבין יכולתנו לקרא בשם לבין הכרת מציאות ללא שם, בין 'מלך' ששמו נקרא לבין מציאות מלכותית טרם היות כל, מתגלה במילה 'בראשית'. ראשית הכרתית זו מקרינה על כל תפיסתנו את העולם כולו. גם מעשה בראשית שלכאורה הינו אוניברסאלי ואמור לכלול בתוכו את כל כל באי עולם, נמסר בתורה לעם ישראל – 'תורה ציוה לנו משה'. נקודת המוצא לכל דיון רוחני, לעבודת ד', למבט על העולם כולו, ליחס שבין חול לבין קודש, טמונה בצורת תודעה שרק הקצה שלה מסוגל להתגלות במחשבה מסודרת ומבוררת, ולעומתו המרחב שממנו תודעה זו נובעת, אינו מותנה בעולם, על כל שלל גילוייו.

נחלקו המפרשים האם המילה בראשית מסמנת לנו התחלה או משהו אחר, ואם זו התחלה, עלינו לשאול- התחלה של מה, האם זוהי התחלת הבריאה באופן ממשי? האם זו תחילת הבריאה באופן הנתפס בתודעתנו, אחרי השתלשלות ארוכה של תוכן רוחני אצילי ומופשט? או שמא נאמר שזו היא תחילת התפיסה שלנו את העולם על פי המטבע המיוחד של דעת אלוקים, 'השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע'; 'לד' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה'; 'הללו את ד' מן השמים הללוהו במרומים… הללו את ד' מן הארץ תנינים וכל תהומות…'.   אולי זו נקודת המפגש של הבריאה עם הזמן, עם המושג ראשית.

התרגום הירושלמי מפרש את המילה ראשית כ'חכמה'. החכמה העליונה היא ראש הפסגה של התודעה האנושית. החכמה אינה עומדת כשלעצמה, כי אם נובעת מהרצון. הרצון האנושי המציב עולם עתידי, שונה במהותו מהרצון האלוקי. הרצון האלוקי הינו חופשי לחלוטין. בטבעו, הרצון שלנו מוגבל לשאלה מה לרצות ולא לשאלות האם לרצות, ואיך לרצות. את שאלת ה'איך' אנו מותירים לתבונתו של האדם. הרצון קובע מהות מסוימת אליה חותרים, לפעמים למהות זו יש לבוש חומרי כזה או אחר, ולתבונה נותר רק התכנון כיצד להשיג אותו, לפעמים המהות עצמה מופשטת והתבונה גם יוצרת את לבושיה. לפעמים מתהפך הסדר: התבונה היוצקת לבוש ותוכן, יוצרת תנועה של חשק ורצון אצל האדם, כשם שמראה עיניו יוצר גם הוא רצון. הרצון המונע על ידי העיניים נקרא תאווה, 'תאווה הוא לעיניים', זהו רצון עיוור, שאינו מקשר אותנו לעתיד באופן מהותי אלא מעצים את חיי ההווה. החכמה מסוגלת ליצור אצלנו יחס למרחב גדול יותר של חיים. אמנם כל זה הוא עדיין ביחס לרצון האנושי המוגבל למציאות, אבל היכולת לברא את הרצון עצמו, מהווה תוכן שאפילו לתפוס איננו מסוגלים, ולכן אין התורה מתחילה מהרצון האלוקי אלא מהחכמה. הרצון האלוקי הינו חופשי לחלוטין, זוהי צורת גילוי ראשונית של תוכן, הנובע מנעלם גדול יותר, מאין ממש, מחוסר יכולת להביע ולתפוס. אנו מכירים את תולדות הרצון האלוקי בבריאת העולם, ותולדות אלו יוצרות גם מבע אחר של החכמה. כשיש רצון חופשי לחלוטין, הוא יוצר בבת אחת גם את עצמו של הרצון, גם את המהות אותה רוצה הרצון לרצות, גם את הלבוש שלו, וגם את ה'איך' ואף את צורת הגשמתו. החכמה מבחינה בין חלקי הרצון השונים, אך אינה יוצרת פירוד, עד שבכל חלק כלול באמת הכל. זוהי המטבע המיוחדת של תודעת דעת אלוקים.

אותו רצון עליון מתגלה במעשה בראשית, ב'כבוד אלוקים הסתר דבר'. החכמה הראשיתית הזו אינה רק איכות של הרצון, אלא צורת הבעה שלו בכלים אחרים. לכן גם את התוכן הראשיתי הזה אנו תופסים כקצה העליון של המהות שלנו, הנובעת ממחשבה שקדמה לבריאת העולם.

 החכמה המחלקת את העולם לימים ולתכנים שונים, שבה ומתאחדת עם מקורה ביום השבת. יום השבת אינו מוגבל, לא נזכר בו 'ויהי ערב ויהי בוקר'. יום השבת פורץ את גבולות הזמן וההכרה, ומאחד את החכמה עם הרצון שמלמעלה. במובן הזה יום השבת הוא הכח הדוחף את הבריאה להשתכללות המתמדת שלה. היות ואונקלוס מתרגם את המילה 'בראשית' כמילת התחלה, 'בקדמין', הוא מציין את יום השבת כיום השכלול. 'ויכולו השמים והארץ – ואשתכללו שמיא וארעא' נקודת התחלת היש נזקקת לשכלול ורוממות כדי לגלות את ערכה. אך יונתן בן עוזיאל והתרגום הירושלמי מתרגמים ושלימו בריתי שמיא וארעא. השבת משלימה ומגלה את הערך הפנימי הטמון בבריאה מראשיתה. אותה חכמה עליונה המהווה את המציאות רק הולכת ומתגלה בשבת. השבת מסירה את הלוט מעל כל מעשה בראשית, ואמנם לנו נראה הדבר כשכלול, אך שכלול מתמיד זה חבוי תמיד ביחס העמוק שבין הרצון לחכמה המתגלה במעשה בראשית.

שבת שלום

השארת תגובה