"… ולפי שאהב פינחס להצדיק את ישראל, אמר לו הקב"ה: פנחס, 'אהבת צדק' – אהבת לצדק את בני, 'ותשנא רשע' – ששנאת מלחייבן בשעה שנתעלמה הלכה ממשה, 'על כן משחך אלקים אלוקיך שמן ששון מחבריך' – הריני מיחסך ומגדלך מכל בני דורך, מנין? ממה שקרינו בענין, 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן' "  (מדרש הגדול פנחס)

ברית מובטחת לו לפנחס 'בריתי שלום'. גדול הוא השלום שכל הקרבנות חותמותיהן שלום שנאמר 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים', אין לי אלא קרבנות היחיד, ומנין אף קרבנות הציבור? תלמוד לומר 'אלה תעשו לד' במועדיכם לבד מנדריכם… ולשלמיכם', נקראו שלמים שהן מביאין שלום לעולם. (שם). יש שלום של יחידים ויש שלום של ציבור. קרבן השלמים מצטיין בהבאת השלום לעולם, ביצירת המצב בו כל כח מקבל מקום, כל נטיית חיים יוצאת אל הפועל מתוך יצירת ההקשר הנכון. סדר הדבקות שלנו ברבש"ע מתגלה על ידי הקרבנות. בזמן שבית המקדש קיים הדבקות מקיפה את כל החיים, גם את המחשבות העליונות והאציליות וגם את השתקפותן בנפש ובגוף. קרבן השלמים הנאכל גם על ידי הכהנים נושאי דגל קרבת אלוקים באופן הרדיקאלי ביותר, גם על ידי הבעלים, וגם חלקו עולה על מזבח העולה, מגלה  את היכולת ליצור מצב בו כל כוחות החיים מגלים את מקומם החיוני בסדר גילוי הדבקות באלוקים. קרבנות רבים יש, אך חותמן הן אצל היחיד והן אצל הציבור הוא קרבן השלמים, רק אז מתגלה השלמות ומופיע השלום.

מנהיג אמיתי של עם ישראל הוא לא זה המנסה לשנות את האנשים, כי אם זה המסוגל ליצור אטמוספרה כזו הנותנת הקשר ומקום מחודש לכל אחת מנטיות החיים הקיימות, עד כדי כך שכל הכוחות יגלו את הקשרן בקודש ואת חיוניותן להשראת שכינה. כל עוד מלכות ישראל אינה מסוגלת ליצור הקשר כזה יהיו כוחות רבים שיצאו – מתוך האמת הפנימית החבויה בהם – בצורה מנוגדת ואף מסכנת את האחדות העליונה, זו ההופכת אותנו לחטיבה אחת של 'גוי אחד בארץ', שכל כולה היא גילוי של 'אתה אחד ושמך אחד'. לכן מבקש משה שהמנהיג שיבוא אחריו יהיה 'איש אשר רוח בו'. 'יפקוד ד' אלקי הרוחות לכל בשר' האל שהוא יודע דעת ורוח של כל אחד ואחד, איזו רוח גבוהה ואיזו רוח נמוכה, איזו רוח הומיינית  (חלק פירשו שהכוונה לרוח בינונית, אבל נראה שהכוונה לרוח הומה וסוערת) ואיזו רוח קפדנית. וכן הוא אומר 'היוצר יחד ליבם המבין אל כל מעשיהם'. (שם). ביום הדין הקב"ה דן את כולנו יחד, מתוך מה שהוא 'יוצר יחד ליבם' אבל ה'יחד ליבם' מתגלה דרך 'דעת ורוח של כל אחד ואחד'. בהיעדר 'יחד ליבם' אין הקשר, אז גם אין משמעות לריבוי הכוחות, והם הופכים להיות מתנגדים זה לזה או אדישים זה לזה. היכולת להיות יחדיו באה כתוצאה מהאמון הגדול של 'היוצר יחד ליבם'. מנהיג צריך להיות כזה, ויהושע בן נון שארבעים שנה למד תורה אצל משה רבינו, מתגלה כ'איש אשר רוח בו', שיהא הולך עם הקפדנים לפי דעתן ועם המתונים לפי דעתם. (שם).

אך ברית השלום מסורה דווקא לפנחס, שאינו הולך כנגד רוחו של כל אחד, אלא מגלה את עומק האחדות הפנימית, את עומק לימוד הזכות מתוך מבט עליון המתבונן להיכן אנו הולכים, ובוחן מה מגמת החיים של עם ישראל. ישנם מצבי מבוכה בהם נעלמה הדרך, ההלכה נעלמה ממשה רבנו ולא במקרה. מנהיג ההולך כנגד רוחו של כל אחד מצייר תמיד את הרקע, את האטמוספרה וההקשר, בצבעים רכים ובהירים המתגלים דרך כל רוח ורוח. המנהיג הוא רועה, המגדל את החיים קימעא קימעא מתוך סבלנות עליונה, המבינה שיש פער בין התפיסה התודעתית העצמית של הצאן לבין עצם מציאותם. המנהיג המגדל את עם ישראל פונה מתוך קשר החיים שבו, אל הצדדים הגלויים, ומקדם אותם מתוכם.

ההלכה שאין מורין כן, היא ההלכה הבנויה על הצורך להופיע את מקור השלום, את התוכן האחד, את הגילוי של 'גוי האחד בארץ'. אי אפשר להורותה, כי הוראה בנויה על היכולת להופיע את התורה בכל הרוחות, אבל הלכה שהיא התוכן של הרוח האחד, התוכן המאחד, מסוגלת להתגלות רק על ידי אנשים בעלי שאר רוח מיוחד, הכוללים בחזונם לא רק את מה שמתגלה בפועל אלא את המקור של הכל, את ה'בכח' המכונן את כל גילויי החיים. במצבי משבר, דווקא ההקשבה לחזון העליון יוצרת מצב של שנאת הרשע, לא שנאת החטא, לא קטרוג חלילה על מי מבני ישראל היא שנאת הרשע, כי אם שנאת מלחייבן בשעה שנתעלמה הלכה ממשה. פנחס דואג לעם ישראל, כי החטא של בעל פעור, המעצים את הגוף וגילוייו הפרטיים, יוצר פירוד עמוק בין רוחו של כל אחד לבין המקור האחד המאחד את בני ישראל, אין הוא חפץ חלילה שיגבר הרשע, אלא מחפש את לימוד הזכות, ולימוד הזכות פירושו להגביר את המקור האחד. 'אהבת צדק' – אהבת לצדק את בני. מתברר שפינחס עומד מעל כל בני דורו, וייחוסו המחודש הוא מעל בני דורו, הריני מיחסך ומגדלך מכל בני דורך. שתי דמויות גדולות עמדו לנו בשעות משבר כעין אלה- פינחס וכלב, ופינחס וכלב הם אלה הזוכים להיכנס ראשונים לארץ ישראל, כמרגלים הבוחנים את הרוח העומדת מולם, המתמוטטת אל מול הפנים של הדבקות הפנימית של ישראל כולם ב'היוצר יחד ליבם'.

בימי בין המצרים אנו נתבעים לקשור את עצמנו ואת כל הרוחות השונות של עם ישראל לאותו מקור אחד, אור פני מלך חיים, שמתוכו אנו כולנו נידונים ומחדשים בכל שנה פני אדמה. האבלות על החורבן מתגלה בשבת בשמחת בניין שלם, באהבת ד' עליונה המחכה בבניין אריאל ומתוכה אוהבת את הצדק ותובעת מכולנו להרים את המבט אל מקור ברית השלום. 'משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם… שמחם בניין שלם'.

שבת שלום.