"זה הוא שאמר הכתוב 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח' אלו אומות העולם שהן מתכלין מן העולם, וכל מחשבה שהן יועצין על ישראל אינה מצלחת. ולמה נמשלו בכלים? לומר לך מה הכלי הזה כיון שנשבר אין לו תקנה, כך אומות העולם אין תקומה למפלתן ואין מלכותן מתקיימת אלא מולכין לפי שעה וכלין מן העולם. 'וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי' זה בלעם הרשע שבא להכות את בני ישראל בלשון, והרשיעו אותו ישראל בדין שנאמר 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב', למה? בזכות תורה שנקראת 'זאת' והנחילה הקב"ה לישראל שנאמר 'זאת נחלת עבדי ד' '. מאי 'וצדקתם מאתי נאום ד' ' ? שכל צדקות שישראל עושין גנוזות להן לעתיד לבוא, בזכות שהן משמרין את התורה שנאמר 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות' ולא עוד אלא זוכין בדין ונוצחין לאויביהן ורואין במפלתן ושמחים, כענין שנאמר 'יראו צדיקים וישמחו' ואויביהן רואין ובושין, שנאמר 'ישובו יבושו רגע' ואומר 'ילבשו שוטני כלימה' " (מדרש הגדול בלק).

לא היינו מתוודעים לכל סיפורו של בלק, לולי נבואתו שלמשה רבנו. הפרשה התמוהה על הניסיון לנצח את ישראל באמצעות קללה, מגלה וחושפת לפנינו בצורה עמוקה את שרשי המאבק שבין ישראל לשונאיהם. הם מבינים שעניינם של ישראל אינו בנוי על מאבק בפרטי בני ישראל, אלא מאבק מהותי, שלכן אי אפשר לשפוט אותם על פי קנה המידה של ההווה, או על פי קנה המידה של ה'בפועל', אלא רק מתוך היקף שלם. בלעם עצמו המנסה לקלל, מוביל אותנו לתפיסת הערך האמיתי שלנו, הבנוי מחד על 'מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו', ומאידך על 'אחרית הימים'. לכן כל הצדקות שעושים ישראל אינן נערכות לפי מה שמתגלה מהן בעולם הזה אלא גנוזות להן לעתיד לבא. הזכות אינה רק קיום המצוות בפועל, או רוח מוסרית מיוחדת, אלא בזכות שהן משמרין את התורה, כלומר את ערכה של תורה, כי את מהותה של תורה לא ניתן לגלות בעולם אלא מתוך עצם מציאותם של ישראל. הצדקה שלנו אינה מתבטאת רק במה שאנו עושים את התורה אלא כי נשמור לעשות, לכל עשייה אנו מקדימים שמירה, כל עשייה נובעת מתוך השמירה על ערכה ומהותה של תורה ולכן כל עשייה מגלה לא רק את עצמה אלא את כל התורה כולה.

אי אפשר לבנות חיים כאלה בתוך כלים מוגבלים כל כלי יוצר עליך לא יצלח. אי אפשר לבנות חיים כאלה בתוך עולם של תודעה מוגבלת וכל לשון תקום איתך למשפט תרשיעי. אחרי שהניסיון להקים עלינו כלים נשברים נכשל, מנסה בלק לבנות תודעה אלטרנטיבית, תודעה החושפת את גודל ועומק מעשי ד', עד שלכאורה אין אפשרות בעולם לתפוס תוכן כזה. תודעה זו שוברת יותר את הכלים הנשברים של שונאי ישראל ומבררת יותר את הערך של ישראל. תודעה זו, החושפת בלא עת את גדלם של ישראל, גורמת למשבר נורא בתוכנו – חטא בעל פעור. אך דווקא משבר זה מברר באחת את המהות הפנימית שלנו, שאי אפשר להעריכה על פי קנה המידה של ההווה. היכולת לכבוש את היצרים אינה נובעת מתודעה גלויה אלא מקשר של חיים עם גודל עתידי. 'מי מנה עפר יעקב' ביקש שלא יהו בהן כובשין את יצרן, ופתח ואמר 'מי מנה עפר יעקב' אלו עפרין שבהן  (מלשון עופר האיילים) שהגיעו לעונת אישה וכובשין את יצרן ואין עוברין עבירה.(שם). בלעם מברר שאותה מהות עליונה אינה נמדדת על פי פרט זה או אחר, אלא ישראל משמרים את התורה, עם ישראל כולו לכל דורותיו משמר את התורה, ושמירה זו וערכה תתגלה רק בעתיד, שמירה גנוזה זו מקדשת ומרימה את החיים גם בהווה ועל דבר זה  (על מה שראה שהקב"ה שורה בתוך חיי המשפחה וחפץ ההולדה שבישראל) נסמית עינו של בלעם. אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יציץ לתוך דבר זה?! מיד נסמית עינו. (שם). התורה אותה אנו משמרים מתגלה בצורה חיה דרך חפץ העתיד שלנו המתגלה ברצון לחיי משפחה, רצון עליון זה מאחד בתוכו את 'ראש צורים' עם 'אחרית הימים', ובונה דורות של יחידים המסוגלים לכבוש את יצרם, ולהביעו קימעא קימעא מתוך מודעות חיה ועמוקה להווה כנערך על פי קנה מידה רחב יותר. התורה נקראת 'זאת', כמורה באצבעו על התורה ואומר, שהגם שהתורה היא עליונה ומקיפה, מכל מקום ניתן לראות את גילוייה במציאות, וגילוי זה הוא המפריד בין ישראל לעמים, והוא המנצח את בלעם. אמנם לרגעים נוצר משבר, ההתוודעות בטרם עת לגודל של ישראל, יצרה אצלנו כמיהה להגיע לשם מיד, בלא עת. אבל פנחס בקנאותו בירר את קשר החיים עם העתיד, הנותן דווקא את ערכו של ההווה המוגבל והמדוד.

מיכה הנביא מצווה עלינו ללמוד את פרשת בלעם כדי לדעת את צדקות ד', כדי להעריך את עצמנו, את כולנו ואת כל אחד ואחד מאיתנו, לא על פי מה שמתגלה בפועל אלא על פי קנה המידה של צדקות ד' הגנוזות ומתגלות רק לעתיד לבוא. היום נראה לעתים ששונאי ישראל מסוגלים להתגבר, אבל זהו מבט הבוחן את הבפועל, ולא רואה כיצד התורה משתמרת, וכיצד ישראל נושאי הקריאה בשם ד' משתמרים ומתגברים. רק לעתיד לבוא נוכל לשמוח בשלמות כשנראה כיצד כל נקודות ההווה מצטרפות לגלות את אור העתיד בעומק גדול ונורא.

שבת שלום