" 'ויהי ככלותו לדבר… ותבקע האדמה' לפי שהיא תפילה של נקמה לא נענה עד שהשלים תפילתו, לכך נאמר 'ויהי ככלותו' "  (מדרש הגדול קרח)

מילות התפילה, הצד הנגלה של תפילה, מוציאים מן הכח אל הפועל את הגנוז בעמקי הנפש והנשמה. הטוב הכנוס בנשמה הוא בלתי גבולי, כל מה שמתגלה ממנו במציאות הוא מוגבל ומצומצם ולכן מספיקה התחלה של תפילה כדי לפתוח צוהר לטוב. 'טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע', 'קרוב ד' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת'. הצד הגלוי שבתפילה, המתגלה בתודעה, מותאם בפנימיותו אל עומק הרצון שרק קצהו מתגלה בחפץ הטוב הגלוי, לכן תפילה כזו מסתפקת בהתחלתה, בפתח, בראשי הפרקים שבאמת אינם מסוגלים לבטא את כל מלוא עומק החפץ לטוב.

אך תפילה של נקמה צריכה השלמה של כל מילות הבקשה והתפילה. חפץ של נקמה מופיע לכאורה כסותר את חפץ הטוב הפנימי הכולל כל. כשמתפללים לכלות, מופיע לכאורה עולם פגום וכיצד תשרה השכינה באתר פגום? כיצד תפילה כזו מגלה את חפץ הטוב? מדוע דווקא אם היא מתבטאת בשלמות היא מאפשרת לחפץ הטוב הבלתי גבולי להתגלות דרכה, ומדוע תחילתה אינה מגלה עומק חפץ זה?

מחלוקתו של קרח ועדתו לא נגעה בכהוא זה בחפץ הטוב של משה רבינו. אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, על שהלעיזו עלי ועל אחי שתקתי, ועל בזיונה של תורה אין אני שותק. (שם). יכולתו של משה רבינו להיות כל כך נקי מול קרח נובעת מענוותנותו הגדולה. בא וראה ענוותנותו של משה שאפילו בשעת הקצף הוא אומר 'ואהרן מה הוא' כלומר אינו ספון כלום, וכן להלן הוא אומר 'ונחנו מה'. ומתוך כך אומר רבא בשמו של רבי יוחנן אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן, כתיב הכא 'ונחנו מה' וכתיב התם (=שם) 'תולה ארץ על בלימה'… אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר  'תולה ארץ על בלימה'. (שם). בלימת הפה מגלה כי הנטייה הטבעית הייתה להגיב, לענות, להיות צד במחלוקת, אך את הנטייה הטבעית הזו בולמים. בלימת הפה פירושה הפעלת כח המנוגד לחלוטין לתנועת הפה הרוצה לדבר ולהביע.

יסודה של מחלוקת הוא העמידה על העצמיות הפרטית של כל צד, של כל פרצוף שונה ושל כל דעה שונה. במהלך ההוצאה לפועל של עושר הצורות וריבוי הגוונים אשר לעולם, המתבטא בריבוי הרוחות השונות, ישנן הופעות של ניגודים, אפילו קשים מנשוא. הראיות הסובייקטיביות השונות מתבטאות בדיבור הפה שעם כל הקושי שבניגוד הן מבטאות תוכן העומד למעלה מכל דיבור ומכל סתירה, והן גילוי של תוכן אחד עליון ההופך כל עמדה פרטית לגילוי של חיים שלמים, שבתוכן מונח עושר גדול יותר. עושר זה מתבטא בשאיפת האחדות המונחת בכל חלקי האומה. 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. כשנגזר על דור המדבר לא להיכנס לארץ, עמד אתגר חדש לפניהם – לגלות את 'אתה אחד ושמך אחד' דרך 'גוי אחד' עפילו אם חי בציפייה וכיסופין להיות בארץ אך אינו נכנס אליה.

קרח במחלוקתו יצר מצב בו הדיבור של כל פרט איבד את העומק המשותף, את אותו תוכן מהותי העומד למעלה מכל הצורות, האיכויות והגוונים, כך מופיעה מחלוקת. במצב זה צריכה לבוא לידי ביטוי תנועה כפולה, אותה תנועה טבעית של העמידה על הצורה העצמית, אי הויתור על העצמיות הפרטית, הבנת החשיבות של עושר הזוויות הסובייקטיביות,  אלא שלמולה של תביעה זו מתגלה גם בלימתה- הפיכתה למקשיבה לגודל מלא ענווה, להיותה חשה ומרגישה את היותה חלק מעולם מלא.

הבולם פיו בשעת מחלוקת מקיים את העולם כולו. הוא הוא המסוגל להופיע את מרחב הגוונים המגלים את עושר העולם. לא האמירה 'כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' ' מובילה ליכולת ההבעה המוחלטת של כל גוון וגוון, אלא הענווה המוחלטת וההקשבה למקור הכל העומד למעלה מכל תוכן דיבורי, וראיית כל התכנים וכל הקולות כמגלים את קול ד', קול המתגלה בגוונים שונים, בכח ובהדר, בחסד ובגבורה, על המים ולהבות אש. מבחנה של ענווה זו הוא ביכולת לתת כבוד לד'.

ענווה גדולה זו, עומדת עתה מול מכשול נורא זה של מחלוקת, של פירוד בעם ישראל ובקריאה בשם ד' הממלא את כל העולם כולו. העולם הגלוי, המוגבל, אינו מסוגל לשאת את המחלוקת ולברור מתוכה את ניצוצות הטוב העליון של 'כל העדה כולם קדושים', להתעלות מעל התודעה כפי שהיא תופסת את עצמה וכפי שהיא פועלת לזלזל בקיום המצוות. אז צריכה לבוא תפילה עמוקה המתבטאת בכלי העולם כשמגמתה הפנימית נסתרת לחלוטין.

אם תפילה אשר כזו לא תיגמר, ימשיך הטשטוש שבין עומק חפץ הטוב הפנימי לבין התגלותו בעולם ואז לא נוכל להבין את עומק חפץ ההעלאה של הכל המונח בתביעת הנקמה. חפץ הטוב המוחלט מתגלה בעולם בתור תביעה מוחלטת של דבקות התודעה והבחירה באלוקים, ורק מכוחה יכולה להאיר הסגולה המעלה את הכל, גם את אלה שעל פתחו של גיהנם אינם שבים.

רק ענוותנותו של משה רבינו יכלה להצמיח תביעת איבוד כה גדולה, בריאה חדשה המגלה את חפץ הבריאה היסודי כפי שהוא מופיע דרך ישראל הגוי האחד התובע לדעת את ד' בכל דרכיו. קרח עצמו לא רק שלא הבין אל נכון את תביעתו 'כל העדה כולם קדושים' אלא אדרבה יצר מתוך צורת ניסוחו קלקול נורא שעלול להסתיר ולסלק חלילה את האור העליון העומד למעלה מכל, המחיה את כנסת ישראל כולה. תפילתו של משה הגלויה מתמודדת עם התודעה הגלויה של קרח, ורק מכח המוחלטות של התפילה הבהירה, המסוימת, המוגדרת, המושלמת בכל מילותיה הגלויות, יש מקום לתביעת חפץ הטוב הפנימי המתגלה בצורה חשאית לחלוטין, השואף להרים את הכל אל שרשו ולגלות את הטוב המוחלט.

שבת שלום, שבת הנותנת מקום לכל ריבוי הופעות החיים ומאחדת אותם מכח קדושתה והשלום המונח בה.