" לפיכך משה מזהיר לישראל על פרשת סוטה, שכל המזנה על אשתו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר 'אם נפתה ליבי על אישה' ואין פיתוי אלא עבודה זרה שנאמר 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם' וכל המזנה על בעלה כעובדת עבודה זרה שנאמר 'העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלוקיה שכחה', לפיכך הוא כופל 'איש איש' " (מדרש הגדול נשא)

למרות שמבחינה הלכתית יש הבדל בין איש שחלילה בוגד באשתו לבין אישה שחלילה בגדה בבעלה, הרי שמבחינה מוסרית שניהם שווים לרעה – כאילו עובדי עבודה זרה. חז"ל מדייקים מאד בהשוואותיהם, גם הכועס הוא כעובד עבודה זרה, לעומת המלבין פנים שהרי הוא כשופך דמים. מיתרי הנפש העדינים המשמיעים את שירת החיים, בנויים באופן כזה שגילויי חיים רבים תלויים בהם. מיתר האמונה העמוקה ועבודת אלוקים עלול להיות מתוח באופן לא מדויק, באופן שהצלילים שיצאו ממנו יזייפו ויצמיחו גלי חיים המביעים צורות שונות ומדרגות שונות של עבודה זרה.

העבודה הזרה היא שימת הלב אל צדדי השגב שבחיים בתור נקודה מרכזית ללא היקף, בתור נושא שאין לו מרחב שלם בתוכו הוא מתרחש, ממנו הוא נובע ועליו הוא משפיע. עובד העבודה זרה שבפועל, מזהה את כל היקף החיים המלא של עבודת אלוקים עם כח אחד בודד ומנותק, שאינו מסוגל לקשור אליו את כל החיים באמת. כשתופסים כך את תוכן עבודת ד', הרי שהיא שבויה בתוך תוכן גלוי, ובודאי שאין לו כח להרים את האדם, להפוך אותו לנושא של טוב גדול המרומם את חייו ואת העולם כולו לאושר עתידי עליון.

הכועס, גם הוא ממוקד בחלק קטן של המציאות ודרכו הוא שופט את המציאות כולה. כל מה שמתרחש וכל מה שאמור להתרחש על פי דעתו של הכועס, ממוקד באותו חלק קטן הבנוי על פי מערכת ציפיותיו. בנפשו לא נבנה מרחב, ולכן אין לו סבלנות מהותית הרואה איך החיים כולם הולכים ומתקדמים, וודאי שקנה מידה כזה זר לו ואין הוא מסוגל להסתכל בעדו על החיים.

קשר בין בני זוג הוא קשר המקיף את כל החיים כולם, אין לו גדר מרוב עומקו והיקפו. כשזוג מתחתן הוא נישא אל מרחבים חדשים, שקצה הביטוי שלהם הוא היותם 'רעים אהובים', היותם נושאי קולות הששון והשמחה. 'וארשתיך לי באמונה'. אמונה היא יכולת יצירת קשר חיים עם מהות העומדת למעלה מיכולת ההגדרה, העומדת כבסיס החיים כולם, כתוכן העומק המונח בכל המילים, עומק המשחרר אותנו מכל הגדרות. לכן האמונה מגדלת את החיים ומצמיחה עוד ועוד ברכה וגילויי חיים חדשים.  לעומת זאת, זנות היא ראיית חלקיק אחד של חיי הנישואין, חלקיק היכול להתבטא בצרכים גופניים או נפשיים, בדמיונות רומנטיים או בסיפוק צדדי תאווה. כשזנות מתגלה כניגוד לאמון המשפחתי, הרי היא מבליטה את אותו מיתר מזייף של האמונה, בהתמקדות בתוכן מוגבל המנותק ממרחביו.

חיי נישואין הם חיים ששכינה בתוכם, חיים הבנויים על מרחב אדיר של קשר של החיים כולם אל מה שעומד למעלה מן הזמן ולמעלה מכל יכולת צפייה. ולכן כשחלילה נופלים בממדי בגידה, נזקקים לעומק גדול יותר של אמונה, אמונה העומדת למעלה מכל הגדרה. גדול הוא השלום ששמו של הקב"ה שנכתב בקדושה, אמר הקב"ה ימחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. (מדרש הגדול שם). ישנם מצבי משבר בהם צריכים לחשוף את מה שלא ניתן להיחשף, את אותו עומק גדול העומד למעלה מכל הגדרה ומסוגל לא רק להקיף את החיים אלא לחדש אותם ולברך אותם. גילוי כזה מברר האם ניתן לחזור ולבנות למרות כל המשברים.

'ביום חתונתו זה מתן תורה'. מתן תורה חידש מערכת יחסים של נישואין בינינו לבין רבש"ע, יחס עמוק המקיף את כל החיים. יחס זה תובע את כל מיתרי הנפש לנגן ניגון עליון ומכוון, ניגון מאחד את כל כוחות החיים, והופך אותם להיות לב אחד לעבוד את ד'.

עבודת העבודה של הלוויים היא השירה. כשאדם שר, כל כוחות חייו נובעים ומתחיים מתוך עומק טמיר ונעלם. אם השירה אינה מכוונת, אם היא הופכת להיות כזו המנכיחה רק חלק קטן של האישיות, הרי היא מסוגלת לצמצם את כל האדם לצד אחד בחיים. עבודה עמוקה היא השירה 'עבודת עבודה', עבודה שהיא צריכה עבודה… עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה (שם). אחד המקורות לעיקר שירה מן התורה הוא מתן תורה משה ידבר והאלוקים יעננו בקול – על עסקי קול (שם). הופעת התורה בעם ישראל אינה כבולה למילים. דיבוריו של משה הם קצה של שירה עמוקה של האלוקים העונה בקול, שירה המקיפה את כל החיים ומרוממת אותם להתייחד עם רבונו של עולם, 'שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד'. החתונה המתבררת מתוך מה 'שהכל ברא לכבודו', מגלה ערך אחר של כל החיים, ודבקות עליונה זו מרוממת אותם לשירת כל חי.

שבת שלום וחג שמח.