" 'ושברתי את גאון עזכם' זה בית המקדש, וכן הוא אומר 'הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם ומחמד עיניכם ומחמל נפש'. אחרים אומרים… אלו הגיבורים שבישראל כגון יואב בן צרויה וחבריו. אחרים אומרים… אלו הגאים שהן גאונן של ישראל כגון פפוס בן יהודה ולוליאנוס אלכסנדרי וחבריו. תני רב יוסף 'ושברתי את גאון עזכם' אלו בולאות שביהודה (מועצות הערים שביהודה)" (מדרש הגדול בחוקותי)

הגאון והעוז הן שתי תנועות הופכיות. הגאון מתנשא אל על, פורץ הוא את גדרי המציאות, תובע הוא הרחבה אין קץ, שאין כל העולם כלו כדאי לו. שורש הגאווה הקדושה הוא בדבקות בהתגלות האלוקית של ' ד' מלך גאות לבש'. לבוש הגאווה האלוקית מגלה לנו כי כל העולם כולו, עם כל ערכיו וגילויי חייו, נחשב כאין מול הישות האלוקית המוחלטת. כשהאדם מעמיד את מרכז החיים בו עצמו, הרי שאותה גאווה פסולה מעצימה חלק אחד על חשבון הכל, ועל חשבון היכולת לראות ולחיות את הכל ואת מקור הכל. לעומת זאת כשהאדם מתנשא בערב שבת קודש לראות את הסיכום הכולל של ההוויה, הוא מתמלא ענווה אל מול ד' מלך גאות לבש.

העוז חודר אל המציאות, מתגבר על כל קשיי המציאות, מרחיב אותה ומכשיר אותה לכל האור והטוב. הגאון יוצר עוז מיוחד 'דרשו ד' ועוזו בקשו פניו תמיד'. עוז התובע מהמציאות להתרומם ולהיות מסוגלת לעמוד אל מול הגאון האלוקי. בשבת קודש אנו ממשיכים את גאות ד', ומגלים כי העולם כולו מתרחב תמיד ומתגדל באופן שהוא מסוגל להתחיות רק מכח השקיקה האדירה של גאות ד'. בית המקדש הוא גאון עוזנו. מחבר הוא את שתי התנועות ההופכיות, תנועת הגאון ותנועת העוז. הגאון מתגלה בקדש הקדשים, והעז מתפשט מהקודש אל משפט הסנהדרין שבלשכת הגזית. תנועת הגאון, העולה מעל כל ערכי עולם, חבויה בקודש הקודשים אליה נכנס הכהן רב החסד. קודש קודשים היה פסגת שאיפתו של רשב"י בזה העולם, עד שמתוך בירור ערכו הלכה ונתעלתה נשמתו. העוז, תחילתו בקדש, ונמשך הוא עד שמופיע דרך 'השופט אשר יהיה בימים ההם', הסנהדרין פוסקי ההלכה ברוב עוז. 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. היכולת לפדות את ציון מכל מעיקיה שמבחוץ היא תולדה של גאון העוז.

גאון העוז מופיע בגבורת המלחמה של יואב בן צרויה וחבריו, 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ד' נזכיר'. ובעת גלותנו מתגלה היא במסירות נפש עליונה של הרוגי מלכות, שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתן כגון פפוס ולוליאנוס. מסירות הנפש נעוצה בעמידה על נקודת הגאות העליונה העומדת לפני ולפנים, שאמנם אין לה את היכולת המעשית לגלותה בעוז במציאות הגופנית ככוחם של יואב וחבריו, אך נותרת בה התביעה העליונה, המושלמת ב'א-ל נקמות ד' א-ל נקמות הופיעה הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים'.

אפילו שאריות המלכות שלנו, ואפילו אם אינן נוהגות כפי השורה, 'הבולאות שביהודה', כולן בנויות על השקיקה העליונה הזו. הגלות שוברת את גאון העוז, מפרידה את שאיפת הגאון מגילויה בעוז, עד שבעקבתא דמשיחא מופיעים 'עזי פנים', המשמרים בתוכם את תביעת העוז ותובעים מגאוני התורה, ארזי הלבנון, להופיע את עומק קדושת התורה בעוז הזה, להמתיק החוצפה בפה צח המשיב את לב הבנים מלאי העוז, ואת לב האבות מלאי הדר הגאון, שכשהם יחדיו משתוקקים לבניין מקדש, מלא רוח גאון העוז.

כל כולה של הגלות היא המשבר, המצמיח ברית חדשה שלא תופר, ברית הקושרת את הגאון ואת העוז ומעלה את העולם כולו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.

שבת שלום