" 'ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך' אמר רבי ארידימוס ברבי יוסי וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, ראש השנה ויום הכיפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלין עליו כאילו בית המקדש קיים ומקריב קרבנותיו לתוכו, וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלין עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו" (מדרש הגדול אמור)

פרשת קדושים תובעת מאיתנו להתקדש, לבחור ולהתאים את כל מערך חיינו אל הקדושה העליונה. בתוך פרשה זו מופיע הציווי להשאיר פאה ולתת את מתנות העניים. פרשת אמור מדברת על מציאות הקדושה למדרגותיה, על מציאות הקדושה של הכהנים, על מציאות הקדושה של הקרבנות ועל מציאות הקדושה של המועדים. אם בפרשה הקודמת בולטת הבחירה, הרי שבפרשה שלנו בולטת יותר הסגולה הפנימית. סגולה זו מחייבת צורות התנהגות, אבל כל כולה מוקרנת מהמדרגה העליונה של הקדושה כמציאות.

והנה בתוך פרשת מציאות הקדושה חוזרים הציוויים על מתנות העניים. ציווי זה יוצר הקשר חדש למתנות עניים. היותו מופיע כחלק מלוח השנה העברי, בתוך פרשת המועדים גורם לנו לראותו כתוכן טבעי, הפורץ ועולה כחלק מקדושת הזמן. אם בפרשה הקודמת הבנו את ציווי התורה כמצוה של התקדשות, של שלילת הרגשת האדנות והבעלות, כתביעה להעמדה במרכז החיים את עבודת ד', הרי שחזרה על מצוה זו בפרשתנו מעמידה את הקשר המצוה באור חדש.

מצות הצדקה בפרשת אמור מצריכה אותנו לעמוד ולהתבונן על סגולת רכושו של האדם. אין אתה רק נתבע להתקדש ולשתף אחרים בממונך, אלא אתה מגלה כי הממון מופקד בידך. הקדושה העליונה יוצרת מצב של אחדות כל החיים – הכהנים המביעים את החיים בשיא טהרתם, שלולים מן המוות, ולכן כדי לעבוד בבית המקדש הם צריכים להתגלות בשלמות הגוף. בעל מום פסול לעבודה ולהקרבה. חיי הנשמה מתגלים בגוף שלם. המגע עם הקודש הוא מגע עם חיים, שלכן הטמא צריך להיזהר במגעו עם הקודש והמקדש.

אמנם מציאות החיים הזו היא מציאות של קידוש השם, של גילוי ערך החיים, שלכן מצווים אנו לקדש את השם 'ונקדשתי'. הקדושה אינה מופיעה רק בגוף אלא גם בזמן. ובתוך הזמן מתגלה ערך הגוף בצורה חדשה. כשאדם נותן מתנות עניים הוא רואה אותנו כאומה שלמה, שכל אחד מתוכה מביע בצורה שונה את יחסו לעולם החומרי. כשאנו מתחננים בראש חודש ל'חיים של עושר וכבוד', אנו מתכוונים לעם כולו. אותו בעל נכסים מכיר שמופיעה בו סגולה, שממונו אינו ממנו, אלא הוא ביטוי לדבקות עצומה של קדושה המופיעה בכל החיים. 'אתהלך לפני ד' בארצות החיים – זה מקום שווקים'. כדי ליצור סגולה של קדושה במקום השווקים, אנו חיים את הצורך לתת מתנות עניים.

כשאנו מקריבים קרבן לד', אנחנו מגלים כי הדבקות האלוקית אינה רק עניין שברוח, אלא היא מקיפה את כל רבדי החיים. רבדי האדם החומריים, המתגלים בממונו, מתקדשים והופכים להיות בעצמותם גילוי של חיי קדושה עליונה של דבקות כאותה המתגלה במזבח. אדם המפריש מתנות עניים, מגלה בחייו ובביתו את התכונה  של הדבקות המקיפה כל, ובזה הוא חשוב כאילו בנה את בית המקדש והקריב קרבן.

בימים אלה של גאולה, בהם אנו חוזרים אל שאיפות דבקות חובקות עולם, מאחדות גוף ונשמה, אנו נתבעים לבנות כלכלה, הרואה מחד את ההבדל בין אדם לחברו, את ההבדל בין עני לעשיר, אך מאידך אינה יוצרת חיץ ופירוד אלא כולנו בה חטיבה אחת של גילויי חיים שונים, המבטאים ביחד את מקום השווקים ואת ארץ החיים.

שבת שלום