"… גם בנגעים הבאים על האדם כן: בתחילה הוא מתחיל בביתו, אם חזר בו מוטב, וטעונים חליצה, 'וחלצו את האבנים', ואם לא חזר בו טעונין נתיצה, 'ונתץ את הבית', ואחר כך מתחיל בבגדיו, אם חזר בו טעונין קריעה, 'וקרע אותו מן הבגד', ואם לא חזר בו טעונין שריפה, 'ושרף את הבגד את השתי או את הערב', ואחר כך הוא מתחיל בגופו, אם חזר בו יוצא ובא לו ואם לא חזר בו 'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו'. אף במצרים כן: בתחילה נגעה מידת הדין בממונם דכתיב 'ויך גפנם ותאנתם' 'ויסגר לברד בעירם' ואחר כך 'ויך כל בכור בארצם' " (מדרש הגדול מצורע).

הנגעים באים לאדם על מנת להחזירו בתשובה. המיקום בו פוגעים הנגעים באדם ממקדים אותו בצורת פגיעתו הנוראה בסביבתו. האדם החוטא בכל חטא ובפרט בחטא לשון הרע, מאבד ראשית לכל את מקומו והופך להיות תלוש. האדם בנוי על הקשרים המבנים את תודעתו, את חייו, ומשם מתאפשרת בחירתו החופשית. כשאדם תלוש, כשאדם מאבד את מה שאמור להיות מובן מאליו, הוא נאלץ להשקיע אנרגיות רבות של בחירה בשרידותו, בהבניית מערכות מלאכותיות המספקות הקשר זמני, הוא מאבד את ביתו.

השלב הבא הוא טשטוש הזהות העצמית של האדם במובן של בניית סובייקט מובחן. לבושו של האדם הוא הצורה בה האדם חי את האינטימיות שלו, את ההבנה כי עצמיותו נשארת שלו בלבד וזר לא יחדור אליה. רשות הרבים בנויה על מכנה משותף של תנועה כלפי עולם משוכלל יותר וטוב יותר. רשות הרבים יוצרת מצב של תנועה מתמדת הבנויה על שתי נקודות – על המכנה המשותף הגלוי ועל המכנה המשותף השייך לעצמיותם של הדברים. כשאדם מאבד את ביתו, הוא מאבד את הקשר החי של הסובייקט עם אותן נקודות עצמיות העומדות למעלה מחילוקים פרטיים כאלה ואחרים. כשאדם מאבד את בגדיו הוא מאבד את ההבחנה בין עולמו הפנימי לבין המכנה המשותף החיצוני הבנוי על השקיקה המשותפת להרבות טוב בעולם, והכל מתרדד. נעלמת יכולת הצמצום והריכוז המאפשרת לחיים הפנימיים להתגלות בצורה עדינה השומרת על פנימיות החיים. מצב זה יוצר טשטוש בהוויה הפרטית וטשטוש בהוויה החברתית. נעלם אומר החיים ועימה נעלמת האופטימיות והאמון בעשיית הטוב והיושר. אם חלילה גם במצב כזה האדם אינו שב, הרי הוא מאבד את עצמיותו ממש.

כשהיכה הקב"ה את המצרים במצרים היה זה בבחינת 'נגוף ורפוא', 'נגוף' למצרים ו'רפוא' לישראל. המצרים נתבעו לקחת חלק בגאולת ישראל ומתוך כך הקב"ה מכה אותם על מנת להכניע את ליבם הערל שאינו יודע את ד'. עם ישראל הולך ונבנה במקביל, יוצא לחרות ומשתחרר מסממני העבדות החיצונית. עם ישראל צריך להיבנות מתוך הקשר חדש – בית בארץ ישראל, בגדי כהונה ומלכות עד ליצירת זהות מיוחדת של ישרות פנימית. יושר זה מתגלה בממלכת כהנים וגוי קדוש וחודר עד לעצמיותו של כל אחד ואחת מישראל. זוהי החרות הגדולה שאנו זוכים אליה.

הקב"ה מכה את מצרים בבתיהם בצפרדע ובערוב, מכה אותם בממונם בדבר, בברד ובארבה, ובמקביל המצרים מבינים עד כמה פגיעה כזו היא פגיעה בסובייקט שלהם – מכת הצפרדע משליכה אל הכינים הפוגעים בהיבט החיצוני של האדם. הדבר משליך אל השחין הפוגע בעור ולא רק בהיקף החיצוני. הברד והארבה משליכים אל החושך בו כל סובייקט עומד תלוש ללא יכולת תקשורת ותנועה, ורק לבסוף מתגלה המכה הפוגעת באדם עצמו – מכת בכורות. לעומתם עם ישראל יוצא לחרות עולם, מגלה הוא את שלמות המקום ושלמות הממון. במכת החושך אנו מגלים את האור הגדול המקיף את כל בתי ישראל והופך אותם להיות תוכן אחד ומתוכו מתגלה החרות באכילת הפסח בעת מכת הבכורות, בחזרה לכל בית ובית בפני עצמו ולכל אדם מישראל בפני עצמו.

ההכנה לחג הפסח היתה כפולה ומשולשת – עם ישראל מל את עצמו וחוקק בכל אחד את תביעת השכלול, את שאיפת הטוב ואת הצמאון של קרבת אלוקים. עם ישראל אוכל קרבן פסח שדמו הוזה על הבית עד שהבית כולו הפך להיות מזבח כפרה היונק מקדושתם של ארץ ישראל ובית המקדש. האכילה עצמה היא צורת היחס העמוק בינינו לבין העולם כולו, אכילה המכשירה אותנו לדבר, המכשירה אותנו לקדש, המכשירה אותנו לצאת גאולים מארץ מצרים.

השורש לגאולת מצרים הייתה השבת. בשבת הגדול גילינו את חרותנו הפנימית בגבורה הגדולה שלנו לעמוד מול המצרים ולומר להם כי אנו זובחים את אלוהיהם. ה'שה הפזורה', ישראל, מכנס את כל כוחותיו ועומד בגבורה להביע במציאות את הצמאון לא-ל חי. צמאון זה מתגלה בגדלותו בקדושת שבת, הנותנת ערך של קדושה לכל חיי הטבע הרגילים שנבראו בששת ימי המעשה. משם אנו שואבים את הכח לקדש את הכל בפסח.

שבת שלום

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן