" זה הוא שאמר הכתוב 'תן חלק לשבעה וגם לשמונה'… 'תן חלק לשבעה' אלו שבעת ימי נידה, 'וגם לשמונה' אלו שמונת ימי מילה. אמר הקב"ה: אם שמרת שבעת ימי הנידה כראוי, אני נותן לך בן זכר ואת מולו לשמונה ימים" (מדרש הגדול תזריע)
אחרי מות שני בני אהרן עם ישראל נתבע לחזור אל הלב של הדברים ומשם להזרים כוחות חיים אל כל הגוף. לאחר המשבר של חטא העגל חזרה אלינו קללת המוות אחרי שסרה מאיתנו בעת עמידתנו למרגלות הר סיני. והנה הקב"ה מחדש בתוכנו את חוקת התורה, את פרשת פרה אדומה, המעלה את העגל אל שורשו-אמו, ומטהרת אותנו מטומאת המוות. כך הכניסה של נדב ואביהוא אל קדש הקדשים פגמה בעדינות של כל כלל ישראל, עדינות הנצרכת לפגישה עם הקודש. כחלק מהתיקון המברר מחדש את הקדושה, עד שנהיה ראויים למצב בו כהן גדול ייכנס אל קודש הקודשים, אנו מוזהרים על מאכלות אסורים המטמטמים ואוטמים את הלב, ומשם לכח הדיבור של האדם המסוגל להעלותו ולהוציאו לחרות עולם, פה – סח, וחלילה להורידו לטומאה נוראה של הצרעת. טומאת הצרעת אינה רק חושפת את שלילתו של המוציא שם רע אלא היא גם מטהרת, היא מנקזת החוצה את כל הטומאה שהצטברה בפנים ומנקה את פנימיותו של האדם באופן שיוכל הוא לשוב לטהרת הדיבור ולחרות הפה.
והנה בתווך, בין המאכלות האסורות, שאינן מאפשרות את הזרמת הלב לכל החיים, לבין טומאת השפתיים, שאינה מאפשרת לדיבור הקדוש לחדור לחללו של עולם, נמצא הציווי למול את הבן בתוך דיני טומאת הלידה המקבילה אל טומאת הנידה, 'כימי נידת דוותה תטמא', 'וטמאה שבועיים כנידתה'. ברית המילה מגלה את היכולת לעדן את החיים ולהעמיד בהם תביעה מוסרית של התקדמות ושכלול, ומבררת את מסוגלותו של כל אדם מישראל לחשוף בעולם מכוחו שלו את חפץ ד' בעולם. עדינות זו, הפרטית, עומדת בניגוד למהלך של נדב ואביהוא שחשבו שיכולים הם להקטיר אש זרה אשר לא צוו. כדי לפעול באופן בחירי וחופשי, כדי להעמיד במרכז את נדיבות הלב, צריכים לכרות ברית. כריתת הברית היא יצירת שותפות באופן שכל מהלך החיים שלנו הוא גילוי של עומק העומקים של ממלכת כהנים וגוי קדוש, של 'התהלך לפני והיה תמים', ורק כריתת הברית היא המאפשרת לנו לחיות בארץ ישראל ולבחור בד' באמת ובתמים. 'ועתה יראו את ד' ועבדו אותו בתמים ובאמת' (יהושע כד' יד'). הסרת הערלה, עורלת הלב ועורלת הבשר מתאפשרת מכח הניקוי מטומאת הנידה. טומאת הנידה היא טומאה הבאה כתוצאה מחיים שלא יצאו אל הפועל, אף טומאת הלידה באה כתוצאה מהופעה של חיים שעקב חטא אדם הראשון מופיעים בצורה מוגבלת. תביעת החופש העליון היא תביעה של אי גבוליות, של דבקות מוחלטת ותמימה במקור המקורות, וברית המילה היא האמון בכך שאנו מסוגלים להעלות אותנו ואת כל העולם כולו מכל טומאתו הנובעת מהגבלתו. חז"ל רואים יכולת מיוחדת בעם ישראל להישמר מטומאת הנידה. האמון המוחלט בכל זוג מישראל, שלמרות שהם מתייחדים, הם מקפידים להישמר מכל מגע ומקפידים על כל דיני הרחקה, נובעת מהראיה את עומק הטבע של עם ישראל, שעם כל סיבוכיו הוא אחוז בעץ החיים ובפנימיותו חפץ הוא באי הגבוליות. אמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נידה שרי (מותר) להתיחודי… אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? אמר ליה: תורה העידה עלינו 'סוגה בשושנים'… שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון. (מדרש הגדול שם). ההיטהרות מהטומאה מגלה את עומק הברית בינינו לבין הקב"ה, ברית מלאת חיים וחרות.
יציאת מצרים ביררה את נשמות ישראל, האחוזות בטוב מוחלט ללא שום הגבלה, עד שאע"פ שנראה כאילו אנו עובדי עבודה זרה, הרי דם הפסח ודם המילה ביררו את שייכותו של כל אחד לעם ישראל, עד שיכול הוא עצמו באופן אישי לקדש את העולם כולו. החרות העמוקה מכל מגבלות העולם מתגלה מתוך המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל, מצות קידוש החודש. חרות זו הובילה ל'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך', הדם שהוא הנפש הלך ונשחק, 'ואומר לך בדמייך חיי בדמייך חיי', עומק הייסורים גילו את עומק הברית, את דם הפסח ודם המילה שחדרו עד לעומק הבשר והדם, ומתוך עומק הכאב הלך הכל והתעלה.
בשבוע של בחירות אנו מתפללים לרבונו של עולם שיראנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים ויסייע בידינו לקדש את שמו בגילוי עומק ברית הקודש שבין עם ישראל לרבונו של עולם.