" 'ביום חתונתו' – ביום ששרתה שכינה בישראל. 'וביום שמחת ליבו' – ביום שירדה אש חדשה מן המרום וליחכה על גבי המזבח את העולה ואת החלבים, ואיזה זה? זה יום השמיני, יום ששימש אהרן בכהונה גדולה…" (מדרש הגדול, שמיני)

שלבים רבים היו להקמת המשכן, החל בתרומת בני ישראל ובנדיבות ליבם, דרך מהלך הבניה והקמת המשכן, עד ליום זה, היום השמיני. רק ביום בו מתכהנים אהרן ובניו ומתחילים לעבוד בבית המקדש, מופיע יחס כפול – חתונה ושמחת לב. החתונה מתגלה בהשראת השכינה בישראל, השראת שכינה שהופיעה מכוחו של אהרן הכהן. לכל חתונה מתווספת שמחה הנובעת מהבזק של מרחב גדול יותר הכולל את כל העתיד לבוא ומגלה את אחיזת החיים בעתיד זה. השמחה הופיעה ממרום, בירידת האש מהשמים שהתגלתה בתור אישור והשלמה לעבודה שבפועל.

המדרש מייחס את אירוע החתונה לבניית יחס של קדושה המתגלה באופן קבוע דרך מעשה ידינו. השראת השכינה בנשמותינו הופיעה במעמד הר סיני, ולכן המשנה במסכת תענית קוראת למתן תורה 'יום חתונתו'. אך המדרש מבקש את השראת השכינה המתגלה באופן קבוע, בעולם הזה, בגוף כמו בנשמה. שלב זה אינו מתגלה בהתפרצות של נדיבות הלב, גם לא בעצם הקמת המשכן, כי אם בשלב בו התחלנו לעבוד ולבטא את תשוקת קרבת אלוקים באופן קבוע ומתמיד דרך פעולות המצוות האלוקיות – יום ששימש אהרן בכהונה גדולה. חתונה היא העת בה מתגלים חיים משותפים, פעולה עליונה להופעת שם שמים בעולם, ועל גביה מופיעה השמחה. גם אחרי העבודה הגדולה של אהרן, אחרי 'יום החתונה', עדיין לא הופיעה מיד השכינה. אהרן ומשה נכנסו למקדש כדי להתפלל לזכות להופעת השכינה, או אז הופיעה השמחה בכפל, בפנים, בהיראות כבוד ד' על כל ישראל, ובגלוי בחוץ- בירידת האש. השמחה יצרה הקשר רחב יותר של העבודה שבפועל. האש שירדה ממרום גילתה כי אין העבודה מתמצה ברצון האנושי, ביכולת האנושית, אלא שהמצווה האלוקית מתגלה דרך עבודת האדם. עבודת הכהנים היא נקודת ריכוז וחשיפה של גודל רחב יותר הטמון במציאות, החבוי בנשמה, ומתגלה דרך האש היורדת ממרום.

נדב ואביהו הגיסו את דעתן ועמדו להוסיף אהבה על אהבה (שם), אך 'כל המוסיף גורע'. תוספת זו שינתה את המשקל המדויק של השותפות והפכה להיות מעין מונולוג השר את שירת היכולת המוגבלת האנושית. אמון אדיר היה לבני אהרן בגודל נשמתם עד כדי כך שחשבו  שיכולים הם להשוות את החיים הפנימיים והחיצוניים באופן בו הם שתו יין, ונכנסו ללא בגדי הכהונה המאפשרים לגלות בצמצום ובריכוז את הוד הנשמה הפנימי באופן המסוגל להיכנס לקנה המידה העולמי המצומצם ולהעלותו. אך דווקא הצמצום והריכוז הוא הממלא את הכהן ענווה גדולה שרק אז הוא נהיה כלי קיבול והופעה של שפע אלוקי בלתי גבולי.

יום החתונה מגלה מהות של דבקות ושייכות קבועים הממלאים את עם ישראל כולו בשפע של אהבה עליונה, ביכולת לחיות את הצימאון הנורא לא-ל חי. גם אם חלילה אנו נטמאים במגע עם העולם הגופני המוגבל שצילו של המוות עליו, באה הפרה האדומה ומרוממת אותנו, משיבה אותנו למקוריות המתעלה מעל הדעת האנושית, 'חוקה חקקתי גזירה גזרתי'. גם לפני היום השמיני פרשו אהרן ובניו לשבעה ימי הכנה, גם לפני יום כיפור וגם לפני שריפת הפרה. כדי להגיע לנקודת הדיוק של החיים העליונים, המסוגלים להעלות את המציאות ללא גבול, צריכים לעבור שבעה ימים המרכזים את כל ימי בראשית אל תוכן הברית העליונה שמעליהם.

חתונה אינה נגמרת ביום החתונה אלא מופיעה בכל החיים. מה שמאפשר את הטהרה המתמדת והעליה מכל הקלקולים היא השמחה המתגלה בהשראת השכינה ובירידת האש על המזבח, עד שכל הקורבנות נקראים אישי ד'. כשהתחלנו לאבד את המהות הפנימית של השראת הקדושה, הפך בית המקדש למסגרת ללא תוכן, הטומאה הפנימית הלכה והצטברה, עד שבעוונותינו נחרב הבית ו'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה'. רק האמונה הפנימית, המאפשרת לנו לומר שנה שנה 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' יוצרת מרחב של שמחה המאפשר לנו לצאת מהגלות, לרומם את החיים ולזכות לטהרה מחודשת של 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם'. השמחה, האחיזה הפנימית והקבועה בעתיד, היא הנותנת כח לבנות בית פרטי, היא הנותנת לנו את הכח לבנות את הבנין השלם, 'שמחם בבנין שלם'.

כך גם כשאנו בונים בית לאומי, מדינה וממלכה. כדי שנגלה כי אין המדינה רק מסגרת נטולת תוכן עלינו להיות מלאי שמחה ואמון ב'ממלכת כהנים', אחוזים באותה נקודה עליונה ומאירה ההולכת ומתפענחת קימעא קימעא. כשאנו הולכים מידי כמה שנים לבחור, לזכות להיות שותפים במצות קימום מדינה, אנו גם מלאי יראה מגודל האחריות למלא את המדינה בתוכן הפנימי העתידי, הממלא אותנו שמחה, המוסיף טהרה וקדושה בעם ישראל ומכשיר את הלבבות פנימה לבניין בית המקדש, לשוב אל יום החתונה והשראת השכינה, אל חיים המקדשים את הגוף מכוחה של הארת הנשמה הפנימית ומעלים את העולם כולו לקריאה בשם ד'.

שנזכה!