"זהו שאמר הכתוב 'אתה צוית פקודיך לשמור מאד' רבנן אמרי איזו היא מצוה שציונו הקב"ה לשמרה מאד? הוי אומר זו מצות תמידין, שכן הוא מצווה בה בספר הברית (ספר שמות): 'וזה תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום תמיד', ובתורת כהנים הוא אומר: 'צו את אהרן זאת תורת העולה היא העולה' מה תלמוד לומד 'העולה היא העולה'? בשתי עולות הכתוב מדבר, בעולת השחר ובעולת בין הערבים… ובחומש הפקודים (ספר במדבר): הוא אומר 'תשמרו להקריב לי במועדו'.." (מדרש הגדול צו)

ציווי מיוחד אנו מצווים לשמור את קרבן התמיד, את סדר הדבקות התמידי שלנו בקב"ה היוצא אל הפועל בנגלה בבית המקדש של מטה, אבל חי הוא תמיד עד שלעתים יוצא הוא אל הפועל ומתגלה במסירות נפשם של קדושי ישראל שמיתתם היא כפרה לכל בית ישראל, מיתה השבה ומבררת את מהות החיים שלנו פה בארץ – קידוש השם.

התמידיות בעשיית המצוות עלולה לשחוק את המקיים, עלול הוא להפוך את מעשיו ל'מצות אנשים מלומדה', עלול הוא לאבד את רגשי הקודש ואת תחושת ההתעלות והדבקות. אבל דווקא האחיזה הקבועה בתמידיות, אפילו אם מתלווה לה דימוי של קטנות המוחין, מבררת ערך גדול יותר מהרגש ומהתחושה. עשיית מצוות באופן מתמיד ללא ההתניה ברגשי הקדושה ובתחושת ההתעלות, יוצרים מצב של עליה אל השורש של הדבקות, אל המציאות הקבועה שאינה מתפעלת מהמציאות החיצונית אלא אדרבה פועלת עליה מתוך המבוע של האחיזה הקבועה שלנו במהות החיים. ככל שיותר קבועים ויותר מתמידים כך ערך החיים כולו עולה, וכל כולו מתברר כתוכן אחד החורז את כל ריבוי ההופעות למציאות שלמה של קידוש השם. מתוך ערך זה אנו יכולים לבטוח בתחושת ההתעלות שלנו, אנו יכולים לבנות רגש מפותח יותר וקבוע יותר, שלא רק שלא יאבד את האש וההתלהטות אלא ילך ויוסיף אור, לא רק בנפש הפרטית אלא בעולם כולו.

מצב בו אין מקדש הוא מצב של חילול השם, מצב בו אנו מאבדים את היכולת הלאומית שלנו לאחוז בקודש העליון באופן קבוע. אמנם הרבה מאד יחידים אחוזים בקודש והוא ממלא את תוכן חייהם, אבל בדור שלנו אנו נתבעים לקודש עליון יותר ומפותח יותר, קודש שרק הוא יכשיר את כל הלבבות למעמד העליון של בית המקדש. כשיבנה בית המקדש נגלה גם באומר החיים הפרטיים שלנו מדרגות עליונות יותר, אבל עד אז נאלצים אנו לחיות את עומק האחיזה שלנו בקודש העליון בצורה מסובכת ומפותלת, דרך ייסורי מסירות נפש הממשיכים את דרכה של אסתר המלכה וממשיכים תביעת חיים עליונים אל תוך מציאותנו הגלויה.

בפורים אנו מגלים כי ראויים אנו לדבקות עצומה המתגלה לא רק בצמאון הנפשי והנשמתי כי אם גם בכמיהת הבשר והגוף. תביעת קדושה עליונה זו יוצרת עם היגלותה שמחה. שמחת עוז וגבורה הרואה בכל גילויי החיים את הקודש, המגלה את קידוש השם בחיים, והתובעת אור עולם באוצר החיים.

ארבעת הפרשיות שאנו קוראים, המחברים את פורים ופסח, מופסקים תמיד בשבת פנויה, בשבת 'רגילה', בשבת המחזירה אותנו אל חיי התמיד הקבועים מתוך אור חדש. כל שבת מארבעת הפרשיות מכוונת לגלות בעולם אות משם הוי'ה העליון. השבת הפנויה שבאמצע מגלה את האור שלמעלה מן השם, את אותו אור עליון של המגילה, שגם בה שם שמים נסתר, המגלה כי החיים עצמם קדושים הם, כי כל תנועה ותנועה היא יחוד נורא ועליון, המגלה בעצם היותה את קידוש השם הגדול והנורא. השבת היא מקור השמחה של כל השבוע כשם שפורים הוא מקור השמחה של כל השנה, 'וביום שמחתכם – אלו השבתות'. (ספרי בהעלותך). השבת 'הפנויה' מרכזת את כל שמחת הפורים המתעלה מעל לכל גבול, לחיות גם את הגבול, ליצור יכולת להישאר בשמחה בתור תוכן קבוע ותמידי. שמחה זו הבנויה על סדר הדבקות התדירי שלנו, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, נובעת מתוכו ומגלה את פנימיותו, מעלה את הסדר אל מה שלמעלה מן הסדר "וביום השבת… עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" 'על' – על גבי, ו'על' כעליון יותר. הסדר הקבוע רק הוא מאפשר לנו להתעלות מעליו, ואותה התפרצות שלמעלה מן הסדר מגלה את שורש החיות העליונה בה אנו אחוזים תמיד, ממנה אנו מתברכים ומתמלאים שמחה ואמונה, ומתוכה אנו מסוגלים להתמיד בחיים הגלויים ולהיות קבועים תמיד בקודש.

ככל שאנו מרבים בקביעות, כך אנו נפתחים יותר ויותר לשמחת אמת שאינה מתפעלת מהמקרים הבאים מן החוץ, ואינה רואה סתירה בין השמחה הקבועה לבין 'במסתרים תבכה נפשי – מפני גאותן של ישראל שניטלה'. אותה דבקות עצמה, אותה אמונה גדולה, התובעת מילוי כל החיים בקודש, חשה את העלבון ממה שהחיים הקדושים אינם יוצאים אל הפועל ויחד עם זה גם את הרוממות והגודל המופיעים תמיד בחשאי. רוממות כפולה זו מגדלת את יכולת הקביעות הפנימית שלנו, שעליה נצטווינו מפי הגבורה – 'צו את אהרן זאת תורת העולה'. גם כשאיננו יכולים להקריב בפועל, הרי שהעיסוק הקבוע בתורה ובפרט בתורת העולה, בין בהלכות המקדש ובין בסדר הדבקות התמידי מלא העין הטובה והאמונה בכנסת ישראל, מרומם, מטהר ומזכך את כולנו. מתוך סדר דבקות זה נמשכת שמחה עדינה לכל השנה, דרך שבת זו, הפנויה והרגילה, העומדת בתווך בין פרשיות פורים – שקלים וזכור, לבין ההכנה לעליה לרגל בפסח – פרה והחודש.

שבת שלום והמשך שמחה לכל השנה!