" 'ותכל כל עבודת המשכן אהל מועד ויעשו בני ישראל' אמר רבי שעמון בן לקיש: חביב משכן יותר ממעשה בראשית שמעשה בראשית לא נבראו לא בעמל ולא ביגיעה ולא סייעה בו כל בריה אלא 'בדבר ד' נעשו' אבל משכן, משה וישראל נתעסקו בו, בצלאל ותלמידיו, אהליאב ותלמידיו נתעסקו בו, דכתיב 'ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ד' '… ומנין שאפילו שכינה סייעה בו תלמוד לומר 'מקדש ד' כוננו ידיך'… מה ברכה בירכן (משה)? אמר להן יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם… כשם שזכיתם ועסקתם במלאכת המשכן ושרת שכינה על מעשיכם כך תזכו ותבנו לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה במעשה ידיכם." (מדרש הגדול פקודי)
התוכן של בריאת העולם אינו נעוץ בעצם הבריאה כי אם בתכלית. סוף המעשה הוא העולה במחשבה תחילה, וסוף מעשה העולם היא יכולת הוצאת עומק הטוב הטמון וגנוז בעומק הרע, בתוך כל סיבובי המציאות הנראים לכאורה כרחוקים מהשגחתו של הקב"ה. בניית המשכן והמקדש היא יצירת תשתית לגילוי שם ד' בתוך העולם, וגילוי זה נעשה דווקא על ידי מעשי ידינו, על ידי השותפות שלנו עם רבונו של עולם. המשכן חביב ממעשה בראשית כי בו אנו שותפים ושכינה מתגלה דרך מעשינו. המעשים של עם ישראל הם בירורי כל כוחות החיים והעלאתם לטוב.
זהו יסוד השמחה העליונה של בנין המשכן. השמחה היא המפגש עם הגודל האלוקי הטמון במציאות, חשיפתו והוצאתו אל הפועל. כיון שראו ישראל עמוד הענן שכן על המשכן שמחו ואמרו עכשיו נתרצה בנו הקב"ה וכיון שהיה בלילה, ירד עמוד האש וסיבב את המשכן והיו רואין אותו כולו שלהבת אש, התחילו מצטערין ואומרין: אוי לנו, לריק יגענו, מה שעשינו והגדלנו נשרף לשעה, השכימו בבוקר וראו עמוד הענן מקיף אותו מיד שמחו שמחה יתירה… (שם). עם ישראל משתדל ובונה את המשכן, עמל זה ממרק את העוונות ומכפר על חטא העגל, והנה שורה שכינה בערפל, מתברר שמעשי ידינו הובילו לחשיפת מדרגה עלומה בתוך המציאות. השראת השכינה באה דווקא מתוך מעשי ידינו המבררים את שותפותינו ושייכותנו לקידוש ד' העלוף במסתרים. כך מתבררים חטאינו ככיסופים אדירים המחפשים את דרכם, איך לגלות ואיך לשכלל את השראת השכינה בעולם. החטא מתחיל מחוסר אמון ביכולת השותפות שלנו עם רבונו של עולם במעשה הבריאה, בהופעת השראת השכינה. כשאנו שבים אנו מבררים את יכולתנו להופיע את נעם ד' עלינו.
אמנם בלילה הפך עמוד הענן לעמוד אש, לכלות נפש שאינה מאפשרת להישאר בעולם, למצבים בו החושך משתלט ואין אפשרות להיקבע בשמחת השראת השכינה. כשמגיע הבוקר וחוזר עמוד הענן, שמחים ישראל שמחה יתירה, מרבים בשמחה. מתגלה כי השראת שכינה היא תוכן קבוע כל כך ואינו משתנה, עד שהוא עצמו מעיד שגם בזמני חושך, השראת השכינה קימת ומוציאה אל הפועל מדרגות עליונות יותר שילכו ויתגלו מתוך תשובתנו ומתוך רוממות החיים שלנו. לרגע אחד איננו מנותקים מרבונו של עולם. השמחה היתירה מגלה כי אין המעשים תנאי להשראת שכינה אלא אופן של השראת שכינה משוכללת יותר, המסוגלת להתגלות ולמלא את כל החיים. מילוי זה מאפשר להתבונן על הלילה אחרת – השראת השכינה הקיימת תמיד מחפשת מקומות עמוקים יותר, תרה אחרי יכולת בירור והעלאה של עומק טוב גנוז שירבה את השמחה של הדבקות והאמונה.
משנכנס אדר מרבין בשמחה. המן הרשע שגזר כליה על ישראל בירר כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם. אין התנודדות בהשראת השכינה. השראת השכינה הולכת ומעמיקה עד שהיא מתפרצת בגאולה שלמה. ריבוי השמחה היא ריבוי העשיה והעמל והבירור שתמיד השראת שכינה בתוכנו ומתגלה דרך מעשי ידינו. בסוף השנה, בחודש שלפני 'החודש הזה לכם ראש חדשים', כשלכאורה הכל כלה, מתפרצת לה השמחה ומבררת את עומק האמונה המצמיחה בירורים חדשים והוצאת אור מתוך חושך, מתברר כי הצמאון הפנימי הקבוע, עמוד האש, מתגלה בגוונים שונים המכוונים להשראת השכינה מתוך עמלנו, להגעה לסוף המעשה מתוך 'ישראל שעלו במחשבה תחילה' ואנו מרבים בשמחה. מתוך ריבוי השמחה אנו נהיים יותר ויותר קשורים לאור הגאולה השלמה ההולכת ומתגלה עלינו קימעא קימעא.
שבת שלום וחודש טוב מלא בריבוי שמחה.