" 'מאת בני ישראל' – לזכות ישראל, אבל הוא אור, ועימו שרוי אור, ומלבושו אור, ומשרתיו אש לוהט, וכרסייה שביבין די נור, וכבודו מלא כל הארץ, ואינו צריך לאורה אלא לזכות את ישראל. אמר להם: אם הארתם משכנותי בעולם הזה, אני מאיר לכם ומחשיך לאומות העולם שנאמר 'כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ד' '… רבי יוחנן פתח 'כי עימך מקור חיים באורך נראה אור'… לאחד שהיה מהלך עם דמדומי חמה ובא אחד והדליק לו את הנר וכבה, ובא אחר והדליק לו את הנר וכבה, ובא אחר והדליק לו את הנר וכבה, אמר: מכאן ואילך איני ממתין אלא לאורו של בוקר. כך אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון העולמים, עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, עשר מנורות בימי שלמה וכבו, מכאן ואילך אין אנו ממתינים אלא לאורך – 'באורך נראה אור'. " (מדרש הגדול תצוה).

העולם הזה דומה לחושך, ההנהגה האלוקית נסתרת בו. נזקקים אנו לאור היונק את חיוניותו מקודש הקדשים, מעומקה של נשמת התורה שקדמה לעולם, על מנת לחשוף את גילויי חפץ ד' בעולם. כבודו של הקב"ה  הוא מלוא כל הארץ. כבודו הוא של אורו יתברך, שלא רק הוא משול לאור, כי אם גם לבושיו – האופנים בהם הוא מתגלה בתוך המציאות. הלבוש מצניע את המהות הפנימית אבל יוצר איכות של גילוי המסוגל מתוך עומק הצינעה לחשוף ולגלות את מה שניתן ורצוי, בתוך המציאות. שני תפקידים ללבוש – התפקיד האחד הוא הצניעות, ההפנמה, יצירת מרחב פנימי של התרחשות חופשית למהות הפנימית של האישיות. לבוש זה פונה כלפי פנים, מטרתו היא ליצור סתר ופנים בחיים. אך לבגדים יש גם תפקיד אחר – 'לכבוד ולתפארת'. הכבוד והתפארת הן איכויות ואופנים של גילוי מתוך אותה מהות פנימית אל המציאות החיצונה. הכהנים החושפים את אורם של ישראל ואת קשר הדבקות החי באורו של הקב"ה לובשים בגדים לכבוד ולתפארת. בגדים אלה הם גילוי מאורו של הקב"ה שהוא אור ולבושו אור, ולכן הם מעלים את המציאות ומכפרים על חטאיהם של ישראל. לבושו של הקב"ה אור, מלאכיו אש, כיסא הכבוד – שביבי אש, אך העולם הוא הוא המסתיר את לבושיו של הקב"ה ואת כבודו. המנורה היא פעולתם של ישראל, ההולכים ומגלים בעולם את אורו של הקב"ה, המתגלה בלבושיו.

ישראל, שזכו בהדלקת המנורה להיות בעצמם גילוי של אורו יתברך, מגלים ערך עליון יותר בעת מאיר אור הגאולה. אותה פעולה חשאית, המאירה מתוך הקודש את כל עולם החול, יוצרת הכשר בעולם לגלות אור פנימי, המתעלה מכל הלבושים. הלבושים בנויים באופן המאפשר הסתרה. החושך של העולם הזה מסגל אותנו להבחין בין התוכן הפנימי של האור לבין לבושיו, ולכן אין אנו מתייראים כשהלבוש משתנה ומתעלה. ימי החושך יוצרים את היכולת להיחשף לכך שמעט האור המתגלה, הוא קצה של תוכן אור רחב יותר. מי שהאירו את האור וחשפו את התוכן הפנימי של הלבושים, מסוגלים לעמוד מול הזוהר העליון של העתיד, ועליך יזרח ד'. אותו אור שמעל הלבושים הוא אורו של יום הגאולה, והוא עצמו מתהפך לחושך כלפי מי שלא חיו מתוך אותה סגולה פנימית של הארה. החושך יכסה ארץ וערפל לאומים.

אך  הארה מתמידה זו של כל ימי הגלות יוצרת שקיקה עליונה ל'באורך נראה אור'. אין אנו מסתפקים בפעולות שלנו, צמאים אנו למרחב גדול יותר. מעשי ידינו, המכשירים את המציאות כולה להתעלות ולהתרומם, מגלים בתוכנו צמאון אדיר להתעלות מעל לכל הלבושים והנהגות הזמן אל אותו אור עליון, העומד למעלה מכל ערכי עולמים 'כי עימך מקור חיים באורך נראה אור'. הניסיון להגביל את הצמאון החי הזה אל גבולי עולם הזה, יוצר מצבים נוראים של פער וחורבן, עד שאיננו חפצים במעשי ידינו אלא באורו של הקב"ה. אמנם אדרבה, צמאון זה עצמו מגלה את אותה חיוניות השרויה בליבנו, והוא המביא את הגאולה השלמה המגלה כי באמת אורנו הוא אורו. רבי שמעון בן לקיש משלים את דברי רבי יוחנן ואומר:  אמר הקב"ה לישראל: הואיל ואורי הוא אורכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, 'קומי אורי כי בא אורך'. (שם). הנר כונס לתוכו את השמן, וצירוף שניהם הוא המאיר. אותה תשוקה עליונה של דבקות, של 'נר ד' נשמת אדם' הולכת ומתגלה קימעא קימעא דרך השמן הכנוס, היוצא אל הפועל באור הגלוי. מה דרכו של שמן להינתן בנר והן מאירין שניהם כאחת כך אמר הקב"ה לישראל בני 'קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח'. (שם).

הארת מנורת המקדש מסורה למשה רבינו המאיר את אור התורה בתוכנו. 'ויקחו אליך שמן זית זך'. השמן, לבוש הנשמה, אינו מצמצם את הצמאון הנשמתי אלא מרכז אותו ומכשיר אותו לפעול בתוך העולם. מסירת השמן למשה יוצרת מתווה של קשר חי שבין הפנים המהותי החופשי לבין פעולתו על המציאות.

שבת שלום