עומק פתיחת הלב – לפרשת תרומה

" 'אשר ידבנו ליבו' – לפי שהתנדבו ישראל במלאכת המשכן בכל ליבם, אף הקב"ה מפייסן בלב דכתיב 'דברו על לב ירושלים', דבר אחר: 'אשר ידבנו ליבו', משכן שהתנדבו אותו בכל לב לא שלטה בו עין, אבל מקדש שהתנדבו אותו בלא לב, שלטה בו יד אויב… 'וזאת התרומה'- מלמד שהראה הקב"ה למשה שעתיד אחר להתנדב כמותו, ואיזה? זה דויד דכתיב 'וישמחו העם על התנדבם' " (מדרש הגדול תרומה).

יסודו של בניין בית המקדש הוא נדיבות הלב. למרות שחלק מהתרומה הוטלה כחיוב על כלל ישראל – מחצית השקל – נחשבות כל התרומות כביטוי של נדיבות הלב. נדיבות לב זו שהתפרצה נתקלה לעיתים, בשלב השני, בקשיים, בחוסר רצון או יכולת נפשית לממש את התרומה, ולכן לא רק נתנו אלא גם לקחו את התרומה, 'תקחו את תרומתי' מכאן שממשכנין על השקלים וכופין אותו עד שיתן. (שם). למרות כל זאת, נקודת המוצא לבניין בית המקדש מתחילה מעומק העומקים של הלב. הסימן ללב שנפתח היא השמחה. כשעם ישראל מביאים את תרומותיהם לבניין המשכן עוד לא התגלתה השמחה, ולכן כשהקב"ה מצווה את משה, הוא מדמה את תרומתם לתרומה בזמן דויד המלך, 'וישמחו העם על התנדבם'. תרומה זו שאתם נותנים היא כמו זו שבזמן דויד, 'וזאת התרומה'.

הלב מזרים את הדם אל כל הגוף, הוא המניע את הגוף, הוא שורש החיים שבגוף. עומק הלב תמיד פתוח ומוכן לדבקות האלוקית, 'אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק'. גם אם בשלב השני הרעיה אינה מסוגלת לפתוח את הדלת, גם אם מתעצלת היא מללבוש את כותנתה, גם אם היא חרדה מטינוף רגליה, הרי שליבה הומה ומקשיב אל דפיקת הדוד. נדיבות הלב היא העיקר ולא התוצאה ולכן תרומת המשכן אין לה שיעור אלא 'ויקחו', בין שווה פרוטה ובין פחות משווה פרוטה. (שם). עצמותה של התרומה היא פתיחת הלב. מה מביאים, כמה מביאים, הם רק אופני הגילוי של העיקר.

פתיחת הלב מגלה את הקשר המתמיד בינינו לבין רבונו של עולם, את השכינה שבתוכנו שהולכת ומתרכזת בבית הקדושה, בבית המקדש. ככל שהלב נפתח כך מתגלה עומק הקשר בינינו לבין רבונו של עולם עד שאין לזרים חלק בו. המשכן, כל כולו היה בנדיבות לב ולכן לא שלטה בו עין. גם אם בבתי המקדש שנבנו היה צל של פער בין עומק הלב לבין החיים, הרי שיסוד בניין המקדש נשאר בנדיבות הלב, ולכן הנחמה מגיעה מהלב – 'דברו על לב ירושלים'. הגאולה מתחילה מקנה מידה עליון העומד למעלה מתנועות המציאות הרגילות. העולם שלנו בנוי באופן שההנהגה האלוקית הפנימית נסתרת בו, ולכן איננו מסוגלים לדעת מתי הקץ, ויותר מכך איננו מסוגלים להבין את כל המהלכים המובילים לגאולה השלמה. לפעמים אנו מתמלאים צער ומרירות, לפעמים אנו מתמלאים תימהון וחוסר סבלנות, כי איננו מסוגלים להרים את העיניים לגובה הגאולה. הנחמה מבררת שהגאולה מצויה בתוכנו, בקשר הדבקות המצוי תמיד בעומק הלב הפועם תמיד. קשיי הגאולה הם הקשיים של גילוי הלב, אותם קשיים הגורמים במובן הפרטי למשכן לעתים את המתנדב, והגורמים למשכן להתמשכן. (שם פקודי). אבל היות ויסוד הכל היה פתיחת הלב, לכן גם בעת החורבן 'ליבי ער'. הלב הער הזה הוא התובע גאולה גדולה, הוא התובע התאמה לחפץ ד' ה'מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. אהבת הדודים הזו התגלתה בעת התרומה.

נדיבות הלב היא יסוד השמחה. כשעומק החיים נפתח ומשפיע על החיים, מבינים אנו שראויים אנחנו לכל גודל, שקטנות החיים המצערת אינה נוגעת אף כמלוא נימה בחיינו הפנימיים, ושחיינו הפנימיים מלאי הרצון והחפץ, מלאי העריגה התשוקה והדבקות, הם החיים האמיתיים שלנו. בתוכם אנו שומעים את קול ד' הגדול מהר סיני, קול גדול שאינו פוסק, המתגלה בארון המונח בבית קדשי הקדשים, והמתגלה בליבו של כל אחד, שהוא כקודש הקדשים. והלב של האדם, אמצעיתא דגופא הוא כללות הכל, נגד בית קדשי הקדשים, אמצע הישוב, אבן שתיה. (נפש החיים שער א' פרק ד'). פתיחת הלב מגלה את השראת השכינה בכל אדם, בכל ישראל ובעולם כולו. השפת אמת (בחידושיו לתענית) מסביר כי כשנכנסים לחודש אדר, מתעוררת הנדיבות לבניין המקדש, וממנה באה השמחה הגדולה, הנובעת מדבקות שאינה פוסקת, ממלאה את כל החיים ומרימה אותם לגובה של נחמה, לגובה של ישועה, לגובה של חיזוק מלכות ישראל והופעת בניין בית המקדש במהרה בימינו.

שבת שלום וימים מלאי ריבוי שמחה.

השארת תגובה