" 'ואלה המשפטים' מה כתוב למעלה מן העניין 'מזבח אדמה תעשה לי' על שם שנאמר 'עשה צדקה ומשפט, נבחר לד' מזבח', אמרו ישראל: הרי הקרבנות בטלים אנו מה נעשה? אמר להם: היו עסיקין בדינין ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם כל הקרבנות, וכן הוא אומר 'כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות'. למה הדבר דומה? לחכם שיש לו בן, אמר לו אביו: עשה מלאכה ופרנסיני. אמר לו: איני יכול. אמר לו: הוי עמל בתורה וכאילו אתה זן אותי, הלך ועמל והחיה את עצמו ואת אביו." (מדרש הגדול משפטים).

סדר החיים הבריא שלנו הוא בהיות בית המקדש על מכונו. החיים מופיעים ממקורם ומפכים מהמרכז אל כל הנימים העדינים של החיים, מתפשטים אלי כל בית ובית ששכינה בתוכו, 'ושכנתי בתוכם'. המזבח מרכז את גילוי הדבקות המתמדת שלנו ברבש"ע, דבקות המתגלה הן בצורה קבועה ומתעלה בקרבנות התמיד והמוספים, והן בתור חזרה אל המתווה המרכזי של השתכללות החיים, בקרבנות היחיד, אף אלה הבאים ככפרה על חטאים. בהקרבת הקרבנות אנו הולכים ומעמיקים את הקשר בינינו לבין רבונו שלעולם, קשר המקיף את כל החיים, מרום המחשבה ועד תחתית הבשר והדם.

הקרבת הקרבנות היא גילוי של חפץ ד' בעולם, של העילוי והשכלול, של כל הטוב והאמת הגדולה, ההולכים ונחשפים במציאות. במובן הזה הקרבנות הם מלאכת הפרנסה של האב, עשה מלאכה ופרנסיני. אך כשנחרב המקדש בעוונותינו, הרי שהתברר שאין אנו מסוגלים למלא את כל החיים מתוך חפץ זה, איננו יכולים לפרנס חלילה את האב, חפץ ד' הולך ומסתתר, ואנו מה נעשה? כיצד נוכל להמשיך ולגלות את חפץ ד' בעולם. השאלה אינה שאלה עלינו, אלא שאלה על חפץ ד' שיתגלה בעולם. עצם השאלה מורה על מציאות הדבקות הפנימית המלאה כל כך, עד שאין לנו שום ציור של חיים מלבד זה המביע את חפץ ד' גם במצבים מסובכים של גלות. אנו מקדימים עשייה לשמיעה. העשיה היא המוכנות הפנימית לחיות את הדבקות האלוקית, וה'נשמע' הוא ה'איך', כיצד נבטא ונגלה חפץ עמוק זה, אנו מה נעשה?

משה היורד מהר סיני ממשיך את הגילוי העליון של הר סיני אל תוכנו. מסירות נפשו על עם ישראל נתנה לו את היכולת להיכנס לפני ולפנים. מי שמסר נפשו ליכנס לפני מלך של מטה, הוא יכנס לפני מלך מלכי המלכים. (שם). היסוד של השראת השכינה הוא בהעמדת המשפטים, גדול הוא המשפט שהוא משרה את השכינה שנאמר 'את הדבר אשר כרתי את אבותיכם בצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם אל תיראו'. הרוח הגדולה הזו מתגלה על ידי משה רבינו בכל הדורות, בחיבור התורה שבעל פה לתורה שבכתב, 'אשר תשים לפניהם' מלמד שהדינין נקראו על שמו של משה, ולמה? שמסר נפשו עליהן… ולכך נקראו על שמו, 'אשר תשים לפניהם' ואומר 'צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל' וכי משפטיו של משה הם, והא כתיב 'כי המשפט לאלוקים הוא' אלא שנתן נפשו עליהן, נקראו על שמו. (שם). מסירות נפשו של משה מטביעה חותם בכל משפטינו, כגילוי של הרוח הפנימית שלנו מלאת חפץ הדבקות ותשוקת ההתעלות.

כשגלינו מארצנו, אין לנו שיור רק התורה הזאת. בלימוד התורה אנו ממשיכים ברוח את הפעולה הגדולה של צפיית הטוב. גם אם איננו יכולים לגלות ולבטא אותה בכל מלוא החיים, גם אם הפסקנו לדון דיני נפשות מאז שגלינו מארצנו, גם אם הכל נותר ברוח, הרי 'רוחי עומדת בתוככם אל תיראו'. לימוד התורה הולך ומרים אותנו, הולך ומתאים את כולנו אל חפץ ד', ומכשיר אותנו לשוב אל הארץ ולמלא את כל החיים כולם מאור התורה וישראל. כשהתורה עולה לארץ, מתחדש בה אור גדול והיקף חדש. אותה תורה שהנביעה את חיי הרוח מתגלה כמהות פנימית המסוגלת להופיע בכל החיים, בנויו של ניר וביופיו של אילן, ברגשות עדינים וטמירים ובגברות הגיבורים בשדה הקרב, בחיים פנימיים ובנבכי מדינה וממשלה. יכולת זו שבה ותובעת מאיתנו את השלמות של החיים, את הופעת מסירות הנפש שלנו להופעת ד' אחד בבית המקדש, בהקרבת הקרבנות.  האדמה מצמיחה מתוכה את כל הצומח, ומזבח האדמה מצמיח מתוכו את כל החיים.

פרשת משפטים מגלה את המהות האחת הזו, המתגלה גם במצבים המסבכים ביותר, כי כל כולה נובעת מהאור הפנימי של התורה המחייה את הכל. העסק בדינים הוא הגברת החפץ לעשיית צדק, משפט וחסד, ומעלה אני עליכם כאילו הקרבתם כל הקרבנות. כשם שאם אדם פרטי חפץ לעשות מצוה, אם נאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, כי החפץ הפנימי קובע את מהותו של האדם, והאונס מגלה את האפשרות להופיע אותו, את הצורה והאופן בו תתגלה המהות הפנימית, כך החפץ הפנימי שלנו כעם, מסירות הנפש שלנו לגלות את עומק הדבקות ולקרא בשם ד', מתגלה בעסק התורה המעלה אותנו ומפרנסת אותנו ואת חפץ ד', מעלה אותנו לארץ, ומאפשרת לצאת מכל ההכרחים, ולגלות את שם ד' המלא בעולם מלא חיים.

שבת שלום.