" 'ויפרש כפיו לד' ' מאי שנא בכולהו כתיב 'ויעתר אל ד' ', 'ויצעק משה אל ד' ', ברם הכא (אבל כאן) 'ויפרוש כפיו' ומיד 'ויחדלו הקולות והברד'? לפי כשראה פרעה שינוי מנהגו של עולם התחיל משבח ומפאר ואומר 'ד' הצדיק' ואין הקב"ה חפץ בשבחו של רשע, לפיכך לא הניח הקב"ה את משה להתפלל אלא כיון שפרש ידו נענה מיד, כדי שלא יאריך אותו רשע בהודייתו, וכן הוא אומר 'לישרים נאוה תהילה', לישרים ולא לרשעים וכן הוא אומר 'ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי'… וכל כך למה? שאין הקב"ה חפץ בשבחן של רשעים"  (מדרש הגדול וארא).

המדרש מלמדנו כי כשהרשעים בצרה, הרי הם מכניעים עצמם לפני הקב"ה ואומרים שבחו, מבקשים שיושיעם, אך חוזרים לסורם ברגע שהצרה נגמרת. צרה אינה באה כדי לגרום לאדם להתפלל, אלא כדי להביא את האדם לנקודת החיים הבסיסית שלו. כשיש צרה, אדם רואה את חדלונו, את חוסר יכולתו לעמוד אל מול אימי המציאות. אחת המסקנות האפשריות הן ייאוש, מסקנה אחרת היא איבוד כל רגש מוסר, אפשרות שלישית היא אדרבה ניסיון להעמיד עמדה אתית למרות ובניגוד לכל הסיכויים, אפשרות נוספת היא לפנות אל בעל הכוחות כולם ולהכיר בו. כל האפשרויות האלו המנכיחות את גודלה של המציאות אל מול קטנותו של האדם אינן יוצרות הליך של שותפות של האדם עם העולם – תפילה. תפילה אינה רק מחשבה, תפילה היא תנועת חיים. נבוכדנצר כשהיה בצרה אמר 'כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא' אמר רבי שמואל בר נחמני אלמלא שהקב"ה דן את המחשבות כדאי שקילס נבוכדנצר בפסוק זה כמו שקילס דוד בספר תהילים כולו… אלא אין הקב"ה דן את המחשבות. (שם). תפילה אינה רק הליך של מחשבה, רגש עז הנובע מהסקת מסקנות, תפילה היא ההבעה של נקודת חיים העצמית של האדם. השבח והבקשה שבתפילה הינם הגילוי של תנועת חיים שלמה ומתמידה של דבקות. לעתים אותה נקודה נעלמת וצריך צרה גדולה כדי להופיע אותה, אך התפילה תמיד תופיע מתוכה, כביטוי וכגילוי שלה. אבל ישראל אינו כן, כל זמן שהן בתוך צרה הן מתפללין וזועקין, עברה צרה הן נותנין שבח והודייה לקב"ה על מה שגמלם טובה. (שם). לכל מצב יש שפה משלו לגילוי הדבקות, עתים בזעקה ועתים בשבח, אך תמיד אנו מתפללים מתוך הקשר הזה והשייכות העמוקה הזו. גם אם בחיים איננו מסוגלים תמיד לגלות את כל מרחביה של הדבקות, ואיננו חיים את 'בכל דרכיך דעהו', הרי שהתפילה מגלה את נקודת הצדקות היסודית שלנו, את היותנו חפצים בעומק הלב להיות חיים את הדבקות הזו.

התפילה אינה ביטוי לחולשתו של האדם, לחוסר יכולתו לעמוד מול אימי המציאות, אלא גילוי של נקודת המוצא והחוזק, השייכות העמוקה של עצמיותו של האדם לרבונו של עולם, והגילוי שכל החיים כולם נערכים מתוך כך. עמידה בתפילה, היא עמדה פועלת, הרואה איך הדבקות המתמדת מתגלה דרכנו, וראייה זו עצמה מסירה את הרוע והאימה שבמציאות. אין מסקנתה של התפילה מכוונת באופן ישיר אל מול צרה והסרתה, אלא חזרה לנקודה היסודית ביותר של החיים, שיא הקיומיות והעצמיות – היותנו גילוי של שם ד' בעולם. עומק התפילה היא הבקשה לקידוש ד', שבאמת מופיע מעצם החיים שלנו. אין כאן דיון במצבו של האדם, או אפילו בהחלטותיו המוסריות, אלא בגילוי שם שמים שבקרבו. יש תפילה שהיא נענית למאה שנה- מאברהם דכתיב 'ואברהם בן מאה שנה בהיוולד לו את יצחק', יש תפילה שהיא נענית לתשעים שנה- משרה 'ואם שרה, הבת תשעים שנה תלד'. יש תפילה שהיא נענית לשמונים שנה – ממשה 'ומשה בן שמונים שנה'… יש תפילה שלא הספיקה מפי אומרה עד שנענית – ממשה דכתיב 'ויאמר ד' אל משה מה תצעק אלי'… (שם). וכי משה שמונים שנה עומד ומתפלל לגאול את ישראל? ואברהם ושרה מאה ותשעים שנה עומדים ומתפללים לבן? התפילה היא הבעת אומר החיים כולם. גם אם משה התפלל רק בשנתו השמונים, או מהיותו בגיל שתים עשרה עת יצא לראות בסבלות אחיו, כל חייו הן מסכת אחת של תפילה. כל חייהם של אברהם ושרה הן מסכת אחת של דבקות עד שבגיל מאה שלו ותשעים שלה נולד יצחק, כמסקנה מתוך אומר החיים שלהם שכל כולו תפילה ושותפות עם רבונו של עולם, שותפות של קריאה בשם ד'. לכן תפילה לעתים נענית מייד, לעתים עוד לפני שמוציאים אותה אל הפועל. את שבחו של הקב"ה אין הוא חפץ לשמוע מפי רשעים, אלא 'לישרים נאוה תהילה'.

המכות מבררות את עמדת החיים הזו, הן חפצות לברר את התפילה של הישרים, להפוך את אותה אנחה ושוועה העולה אל האלוקים, לתפילה המעמידה את תקוות בית המקדש במרכז החיים. ולשיא התפילה אנו מגיעים בעקבות בקיעת ים סוף, 'מקדש ד' כוננו ידיך'. ימי השובבי"ם הן ימי החזרת האמון בדבקות המתמידה של כל אחד ואחת עד 'כי לא ידח ממנו נידח', ריבוי התפילה מצליח להניע את החיים כולם ולהפוך אותם למסכת אחת של דבקות המתגלה עם כל הקושי שבכך. והאנחה מחמת הצרה מיישרת אותנו והופכת היא עצמה להיות קריאה בשם ד'  'ד' ימלוך לעולם ועד'.

שבת שלום