" 'הבאים מצרימה' זה הוא שאמר הכתוב 'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל', אמר רבי תנחומא: בכל מקום ישראל באים וניטעים שנאמר 'ונטעתים על אדמתם' ואומות העולם 'בל ניטעו', ישראל -'וזרעתיה לי בארץ' ואומות העולם – 'אף בל זורעו', ישראל – 'שרשי פתוח אלי מים' ואומות העולם – 'אף בל שורש בארץ גזעם', בזכות מי? 'בזכות יעקב. ישראל יש להם שורש ואומות העולם אין להם שורש שנאמר 'הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף וחורש מוצל ונכה קומה ובין עבים היתה צמרתו' הרי כמה שבח ואין שם שורש, וכן נבודנצר 'אילנא די חזית די רבא ותקיף רומיה ימטי לשמיא וחזותיה לכל ארעא ועפיה שפיר ואגביה שגיא ומזון לכולא ביה' (האילן שראית, שהוא מתגדל ומתחזק וגובהו יגיע לשמים ומראהו על כל הארץ, ועליו נאים ופירותיו רבים, ויש בהם כדי לזון את הכל) ואין שם שורש. אבל ישראל 'גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעיה, פנית לפניה ותשרש את שרשיה ותמלא ארץ' ואומר 'אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שורשיו כלבנון'…" (מדרש הגדול שמות)

הנטיעה שלנו היא תמיד באדמת ארץ ישראל, שם הקב"ה נוטע אותנו, אך את תכונת החיים המאפשרת לנו להינטע, סיגלנו לעצמנו במצרים. "הבאים מצרימה", "הבאים ישרש יעקב". המפרשים נחלקו על מי מוסבת נבואת ישעיהו אודות הבאים, האם על אלה הבאים מזרע של 'ישרש יעקב' – מזרע ישראל שהחלו את תהליך ההשרשה במצרים, או אותם הבאים מן הגלות, בני יעקב, אותם ישרש הקב"ה בארץ, או שמא הכוונה שמה שיישאר מאיתנו אחרי הגלות הנוראה הוא השורש בלבד. המדרש שלנו רואה את תכונת ההשתרשות כמובעת במילה 'הבאים', לא אשר באו, אלא הולכים ובאים, הולכים ומתקדמים, הולכים ומשתרשים.

מהי השתרשות זו? מדוע נזקקנו דווקא למצרים כדי לפתח תכונה זו שמכוחה הקב"ה נוטע אותנו בארץ ומשיב אותנו אליה לעת קץ? את השורש איננו רואים, הוא חודר עמוק אל תוך מעבה האדמה ומספק את המזון הראוי להמשך ההתגדלות המתמדת של האילן. ככל שהוא חודר עמוק יותר כך הוא מייצב את העץ ומאפשר לו לעמוד כנגד כל הרוחות החיצוניים הבאים לעקרו. כשנמצאים במעבה האדמה, באותו מקור ראשוני משותף לכל, ניתן לקלוט את המזון המתאים מבחוץ, בלא טשטוש של האופי הפנימי. השורשים מספקים את המזון לעץ מבחוץ, וככל שהם מספקים יותר, כך העץ מגלה דווקא את עצמיותו ואת תכונותיו העצמיות.

יניקה מתמדת זו היוצרת אופי של גידול מתמיד, יוצרת גם תכונה פנימית המאפשרת נטיעה. עץ נטוע הוא עץ המודע למרחב שסביבו. אין הוא מופיע בזמן הווה, כשראשו מגיע השמימה, וענפיו נראים על פני כל הארץ, אלא כל כולו נע בתווך שבין הארץ לשמים, בין הארץ, מקור הצמיחה, לבין השמים המקיפים כל. 'ישרש יעקב', תכונת ההשרשה באה לנו בזכותו של יעקב, בזכות היותנו באים את יעקב. בנוהג שבעולם אדם שיש לו בנים, כל זמן שיש בו כח, בניו נעשין טפילה אליו, הזקין – הוא נעשה טפילה לבניו, ברם הכא, אפילו בזקנתו ואפילו אחר מיתתו בניו נטפלין אליו, הדא הוא דכתיב 'את יעקב' (שם). הידיעה שאיננו באים כיחידים, אלא כנפש אחת, 'ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב', הידיעה שאיננו באים אלא לצורך, ולכן אנו כל הזמן באים, כל הזמן נמצאים ברגע הירידה, ומצד שני כל רגע ורגע במצרים מתפתחים וגדלים, לא כאוסף יחידים אלא כעם, מאפשרת את תכונת ההשרשה.

כל עוד היינו בארץ ישראל, חיינו בתוך מרחב גדול של ארץ, של דבקות גלויה, של השראת שכינה המופיעה בפועל, ומתגלה עלינו בהיותנו צדיקים. אך במצרים, כשאנו מתחילים לשכוח את צור מחצבתנו, נופלים לחטא של עבודה זרה ואף מפסיקים למול, מתבררת תכונת חיים טבעית לנו – תכונת ההשרשה. במצרים נוצר פער גדול בין מה שנעשה במעבה האדמה, בתוככי הנשמה, לבין מה שמתגלה בחוץ. אמנם שמרנו על  תכונותינו העצמיות הטבעיות, ולא שינינו את שמותינו לבושינו ולשוננו, אך ביחס לאומר החיים הפנימיים שלנו, הקריאה בשם ד', הלכנו והיטשטשנו. יסוד הקריאה בשם ד', היא השאיבה מהקרקע המשותפת לכל המין האנושי, אך צורת ביטויה המיוחד המופיע דרך האילן שלנו מתגלה כתוצאה ממה שרק לנו יש את אותה תכונת חיים הקובעת את מהותנו – היותנו בעלי שורשים. גלות שלמה אנחנו עוברים, ואולי מאבדים את כל נכסינו החיצוניים, אך 'ישרש יעקב', השורש נשאר, נשארת בנו תכונת החיים המגדלת את הכל אל העתיד, היוצרת את היציבות וחוט השדרה החורז את מהלך ההתקדמות, ובעיקר טבועה בנו המודעות הפנימית למרחב מתוכו אנו גדלים באופן מתמיד.

תכונה זו מתגלה בכל אחד ואחד. גם אם נפל אל מקומות רחוקים ולכאורה נעקר מהכל, נשאר בו שורש פנימי, נשארת בו היכולת לשוב ולצמוח, לשוב ולהצמיח, לשוב ולתקן, לא מכוחו העצמי, אלא מזכות דמות דיוקנו של יעקב הנותנת כח לא לחטוא, והנותנת את ההקשר העמוק של כנסת ישראל המעלה את כל הנפילות. זוהי נקודת המוצא של ימי השובבי"ם ת"ת אותם התחלנו השבוע.

שבת שלום

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן