יצחק ויוסף – לפרשת מקץ, שבת חנוכה

"… נמצא 'ויהי' משמש לשון שמחה ולשון אבל, לכך נאמר בתחילת העניין 'ויהי מקץ'. דורשי אגדות אומרין, מסורת היא בידן שבאותו הפרק שיצא יוסף מבית האסורים מת יצחק אבינו. לכך פתח בפרשה 'ויהי' שהוא משמש שני לשונות, לשון שמחה ולשון אבל, שמחה שיצא יוסף מבית האסורים, ואבל שבאותו הפרק מת יצחק. מושלין אותו משל: למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהשיא את בנו אישה ובימי שמחת בנו מת אביו של מלך. באיזה צד יעשה המלך, ישמח בשמחת בנו – הרי אביו מת, יתאבל על אביו, הרי שמחת בנו. מה עשה המלך? התחיל מרקד בידו אחת כלפי חופת בנו כנגד שהיו שמחין בשמחת בנו, והיה מספיד בידו אחת כנגד הבוכים על אביו. כך אמר הקב"ה: באותו הפרק שיצא יוסף מבית האסורים, בו ביום מת יצחק, אם אכתוב אבל למיתת יצחק, מה אני עושה לשמחת יוסף, ואם אכתוב שמחה ליוסף מה אעשה לאבלו של יצחק, אלא אכתוב בפרשה זו 'ויהי', דבר שהוא משמש לשון שמחה ולשון אבל" (מדרש הגדול, מקץ).

עלייתו של יוסף מבית האסורים למלוכה, אינה רק תשועה פרטית ליוסף, אלא שלב בהתבררות מידתו המיוחדת של יוסף המקרינה לכל בית ישראל הנקראים על שמו, 'עדות ביהוסף'. כשם שמתן תורה הוא חתונה, 'ביום חתונתו – זה מתן תורה', כך כל התבררות של צדיק היא תוספת הארה ודבקות מחודשת בקב"ה הנחשפת בעולם שלכן נקראת חתונה.

בפרשה הקודמת, המתחילה בימי נערותו של יוסף, 'והוא נער', נזקק יוסף לבירור אחר בירור עד שהוא מתגלה לעיני אחיו באופן ש'הם לא  הכירוהו', שיצא מאצלם בלא חתימת זקן (רש"י). הפרשה שלנו היא השלב שבו מופיעה מדרגתו של יוסף כמדרגה עצמאית ומוחלטת. אם בפרשה הקודמת בירור זה התגלה מתוך שנאה עד ש'לא יכלו דברו לשלום', הרי שבפרשה שלנו יוסף מתגלה בשלב הראשון בתור המשביר לכל עם הארץ ולאט לאט, בצורה מסובכת מאד הוא מתוודע לאחיו.

יצחק אבינו כל כולו אש הבוערת מתשוקת האהבה לרבונו של עולם. אש עליונה זו של כלות הנפש לאלוקים מאירה את מדרגת הנשמה שמעל הגוף. תשוקת האהבה העליונה מאירה את אור החסד ומרחיבה אותו ללא שיעור עד שלא נותר מקום בעולמו של הקב"ה שיהיה נטול הארה אלוקית. לא לחינם מצטווה יצחק לא לצאת מהארץ, 'חיי נשמות אויר ארצך'. ארץ ישראל מסוגלת לעמוד בתביעה אדירה זו של אהבה ששיאה בית המקדש, מקום עקידתו של יצחק. יוסף מרכז את הופעת האהבה העליונה הזו ומגלה אותה דרך המציאות החשוכה והמסובכת. יוסף מתגלה בשלב הראשון דווקא בגלות, בחוץ לארץ. האהבה העליונה מתכנסת ושולחת קווים עדינים למציאות החשוכה כדי להעלותה. עמידתו של יוסף כנגד אשת פוטיפר המגלה את גבורת הכובש את יצרו, היא גבורת היכולת להופיע את הדבקות האלוקית רק במקום הראוי לה, אך התגובה לה הוא זוכה, היא ירידה לבית האסורים. האהבה האלוקית נזקקת לצירוף אחר צירוף עד שתהיה מסוגלת להופיע בצורה של חיוב, של השפעה ורוממות. וכשמגיע יוסף למצב בו הוא מסוגל להופיע, נגנזת מדרגתו של יצחק ומתכנסת. יש כאן שמחה עליונה של היכולת להאיר את מדרגות החושך של המציאות, אך גם אבל על האהבה העליונה שנגנזת. אין אפשרות בעולמנו להכיל בבת אחת את שתי המדרגות האלה, אך שתיהן צורות של מטבע אחת – 'ויהי', הופעת העתיד כמחיה ומרימה את כל העבר.

המילה 'יהי' העתידית, הופכת מכוחה של האות ו' המהפכת לעבר. בגבורה גדולה היא מרימה את העבר אל העתיד, אך כח העתיד הנגנז וכביכול מת, מעורר בד בבד עם השמחה הגדולה גם עצב. כשכח ה'ויהי' מתגלה בתוך מגבלות הזמן, 'ויהי בימי', הרי שהעצב מתפשט בכל, ולכן כל 'ויהי בימי' הוא לשון עצב. אך כשהמילה 'ויהי' מתגלה בפני עצמה, גנוזה בה שמחה גדולה, של רוממות כל מה שמתגלה בפועל אל אור העתיד, והיא משמשת בבת אחת לשון שמחה ולשון אבל.

החשמונאים הצליחו בעת 'חנוכת המזבח',  להופיע את הגבורה העליונה הנמשכת מהאהבה הגדולה ללא שיעור של יצחק אבינו, המוסר את הנפש בעקידה עד שאפרו צבור ומונח לפני רבונו של עולם. היכולת שלהם לנצח את הרבים נובעת מהארת נשמה עליונה המתגברת על מגבלות הנפש והגוף. ולכן מרכז מלחמתם הוא טיהור בית המקדש, חנוכת המזבח, מקום עקידת יצחק. אך עיקרו של הנס הוא להאיר את הדבקות הזו גם כלפי חוץ, בהארה ארצישראלית המוסיפה והולכת ויונקת ממדרגתו של יוסף הצדיק. את הנרות הדליקו 'בחצרות קדשך'. מתוך ההיכל הפנימי מאירה המנורה כלפי חוץ, להראות ולגלות את תוקפו של הנס, שאכן גבורה עליונה זו יכולה להתגלות בחיים, להאיר ב'נר ד' נשמת אדם' את המציאות כולה, את הנפש והגוף, ולהעלותם אל תכונתה של ירושלים. 'נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ד' בתוככי ירושלים הללויה'.

שבת שלום וחנוכה מאיר ושמח.

השארת תגובה