"תנו רבנן שאלו את הזקנים מפני מה אמהות עקרות היו? אמרו להם מפני שהן צדיקות וכשרות, כדי שלא יהוא בטוחות בעצמן ויאמרו כדאי אנו שינתן לנו בנים. אמר הקב"ה: הריני מגשים כוחן שלא יהיו בטוחות על עצמן… דבר אחר: מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, שנאמר 'יערב עליו שיחי' ואומר 'וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים' " (מדרש הגדול תולדות).

וכי מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של אימהות מקשה הוא עליהן את החיים? האם כדי שיתפללו צריך להוביל אותן בצורה מכוונת אל מצב מסובך המצריך תפילה?

לידה של אבותינו הקדושים אינה פשוטה, היא לידה של עם, לידה של סגולה גדולה. אמנם האמהות צדיקות אבל נקודת הזכות של הלידה אינה נובעת מנקודת המוצא של הבחירה אלא מהסגולה העליונה. האמהות, ובצדק לכאורה, היו עלולות להיות בטוחות בעצמן, לבסס את נקודת המוצא לחיים על הבחירה הטובה. משם לשאוב בטחון ומשם להצמיח את בית ישראל. אז היו צומחים צדיקים וישרים אבל לא 'במקהלות רבבות עמך בית ישראל'. אך יותר מכך – כשאדם בוטח במעשיו הטובים עדיין אין לו קשר בלתי אמצעי עם רבונו של עולם. 'כדאי אנו שינתן לנו בנים', הבנים יהיו מסובב של מעשיהן הטובים ויינתנו כביכול בצורה ממילאית, לא הקב"ה יתן את הבנים אלא 'ינתן לנו'.

התפילה מגלה בעולם את הרצוניות המתמדת. אין חלק בעולם שהינו מסובב מסיבה הקודמת לו בצורה ממילאית, פועל האמת – פעולתו אמת, ואין ניע בעולם שאינו הבעה של האמת האלוקית הגדולה. כשאנו מתפללים אנו יוצרים נקודת בטחון אחרת, בטחון היוצר מבט אחר על כל המעשים. אין בטחון זה מחליש את הצדקות אלא אדרבה מגביר אותה, הופך את הצדקות להיות הבעה רחבה יותר. רבי חדקה אומר אם חפץ אתה להתרחק מן החטא לא רק לא לחטוא בפועל, אלא להיות רחוק לחלוטין מכל אפשרות של חטא, לחיות בעולם שכל עניינו הבעת הטוב, צא וחשב ודע ועיין בסופו. אם הטיבות הרבה יהי בעיניך מועט ואל תאמר משלי הטיבותי, אלא ממה שהטיבו לי, צריך אתה ליתן הודייה שספנוך והטיבו לך. הראיה שהטוב אותו אתה פועל הינו מועט, היא ראיה הפותחת אותנו לתור אחרי מקורה של הפעילות האנושית לטוב. המבט של ראיית הטוב כמסבב טוב ורע כמסבב רע, עלולה להפוך את חזיון הטוב והרע למשהו אישי, ואת חפץ הדבקות כיחס אישי לחלוטין בין אדם לבין אלוקיו. יחס זה יוצר במקביל ניכור, שהלא בורא כל הוא רחב לעין שיעור מיכולת תפיסתנו לא רק ההכרתית, אלא מתפיסת מקום ביחס אליו. עולם זה מניח כי הקב"ה חקק טוב ורע בעולם והטוב מגיע מאליו כמו גם חלילה הרע, והכל תלוי בבחירתו של האדם. אותו טוב משאיר אותנו מחוץ להיכלו של מלך, ויותר חמור מכך, הטוב לא מתפשט על כל העולם כולו.

לידת יעקב מחדשת ראייה חדשה של טוב – טוב הנובע מאמת אלוקית רחבה המקיפה כל ותובעת להרים את הכל. הבחירה האישית היוצרת צדיקים ורשעים היא אחד האופנים של גילוי הטוב, שבעצמותו הינו רחב לעין שיעור מיכולת הבחירה. כל היגיעה, כל הבחירה בטוב, כל פעולת הטוב בעולם, כל אלו הן רק הפתח להבעה של טוב מוחלט יותר, של הבעת הרצוניות שבמציאות ההופכת את המציאות להיות 'כחומר ביד היוצר ברצונו מרחיב וברצונו מקצר, כן אנחנו בידך…'. עקרותן של האמהות אינה באה להחליש את הבטחון אלא לבנות אותו על יסוד רחב יותר ומקיף יותר. עומדים להיוולד ילדים המאירים את העולם כולו, שהטוב האצור בקרבם אינו סך בחירתם הטובה, אלא להיפך – בחירתם הטובה היא אך חלק קטן מהבעת הטוב שבהם. אפילו יצחק אבינו אינו מסוגל לברך את יעקב העומד להיות עם, העומד להביע טוב אלוקי בלתי מוגבל, ולכן הקב"ה מסבב שברכתו האלוקית תופיע מעל לתודעתו הגלויה של יצחק.

ערבותה של התפילה מתבררת כביטוי של הפיכת העולם ממידת הדין למידת הרחמים ויעתר יצחק לד'… מפני מה נמשלה תפילתן של צדיקים בעתר, הוא המזרה, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממטה למעלה כך תפילתן של צדיקים מהפכת ממידת אכזריות למידת רחמים. (שם). התפילה מגלה את הרצוניות בעולם, התפילה יוצרת את הקשר החי והבלתי אמצעי של כל אחד ואחת עם רבונו של עולם, והבעה קדושה זו מהווה נקודת מפנה בכל היחס להתגלות האלוקית בעולם. חפץ ההטבה הבלתי גבולי הולך ומתגלה על ידי התפילה. הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים דווקא. אותם צדיקים שראוי להם לבטוח בבחירתם הטובה ולקבל טובה חלף עבודתם, משנים בתפילה את כל המבט על המציאות. נקודת המוצא היא הרצוניות האלוקית ההופכת את כל העולם מתוך אמון בטוב הגמור המתגלה באופן בלתי אמצעי בין כל אדם לרבש"ע. תפילה זו נותנת ממד חדש לבחירה בטוב, כאופן המרכזי המגלה תביעה לטוב מוחלט המהפכת את כל המציאות לטוב ולרחמים. קשר התפילה התמידי עם האלוקות, מופיע ומתעצם מכח לידת עם שכל כולו הודאה לד'. ערבות התפילה של היחיד, 'יערב עליו שיחי', מתגלה מתוך ערבות תפילת העם, 'וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות'.

שבת שלום

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן