" הניסיון הרביעי – 'ויהי בימי אמרפל', זה נמרוד. רב ושמואל חד אמר אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו במלכותו וחד אמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל את אברהם לתוך כבשן האש" (מדרש הגדול לך לך)

נחלקו המדרשים והמפרשים כיצד למנות את עשרת ניסיונותיו של אברהם אבינו, אלו מאירועי חייו חידשו וחשפו מדרגה חדשה באמונתו, בעבודת ד', בקריאה בשם ד'. ניסיונותיו של אברהם הטביעו בנו יכולות מפותחות יותר של דעת אלוקים מהניסיון הראשון עד לניסיון האחרון. בעל מדרש הגדול רואה את הניסיון הראשון בטלטול הדרך, לא בעצם העזיבה את חרן, את ארצו, מולדתו ובית אביו של אברהם. עם כל הידיעה שיש תכלית לנסיעה, הרי הניסיון הוא עצם ההליכה, לחדש ערך להליכה עצמה, לדרך, ללא קשר ישיר לתוצאה. הניסיון השני הוא הרעב. אברהם כבר מגיע אל אותו מקום עליו הובטח ונאלץ לצאת ממנו. שוב הוא תוהה על הדרך ועל ערכה, ומתבררת יותר עמדת ההליכה, החשיפה המתמידה של ישות של דבקות ללא תנאי וללא שום גילוי חיצוני. "ויקרא פרעה לאברם – עמד פרעה בבוקר נבהל ונחפז, שלא קרב אליה, ואמר לו: הרי שרה אשתך וכל שטר כתובתה עימה ולך ואל תעמוד בארץ הזאת – וזאת הוא הניסיון השלישי". (שם) לא לקיחת שרה היה הניסיון כי הבהילות של גירושו של אברהם מארץ מצרים. דרך חדשה מתגלה לעיני אברהם, דרך הבאה כתוצאה מדחיפה חיצונית לכאורה, והיא עצמה גילוי של הא-ל המסתתר. אותה הליכה הופכת להיות תכונת חיים, אם קודם לירידה למצרים הולך אברהם הלוך ונסוע הנגבה, הרי שכשהוא חוזר הולך אברהם למסעיו, עצם המסע הופך להיות בעל ערך, בלי ראשית בלי תכלית.

תכונה זו של אברהם אבינו הרואה את התנועה כנקודה מהותית בעבודת ד' מסגלת אותו ומאפשרת לו לגלות עומק טוב הגנוז גם ברע הנראה מוחלט. היכולת לראות את ה'בכח' כנוכח, ככח פועל באופן מתמיד, להקשיב לתנועה המתמדת. הקשבה זו נובעת מאחיזה מוחלטת בטוב שאינה מותנה בשום גורם חיצוני, אחיזה מוחלטת שהלכה ונתבררה דרך הפיכת אברהם להולך בעצם מהותו. אברהם אבינו במלוא אהבתו לעולם מאיר אותו באור של חסד, באור של טוב, ומול אור כזה הולכת ומתבלטת תנועה כפולה- ריבוי טוב, אף אם הוא כנוס וגנוז, ולעומת זה כילוי הרע והרשעה באופן מוחלט.

והנה אברהם אבינו נאלץ לבחור בין רשע לרשע, בין רשעת סדום, המנוגדת ביותר למידת החסד של אברהם לבין רשעת נמרוד, שמצד אחד בנה ממלכה מלאת סדר וחוקים, ומצד שני בנייה זו עצמה כל כולה באה לבנות מרד בקב"ה. נמרוד שמורד בקב"ה לא מוכן לאפשר לטוב להופיע שאמר והפיל את אברהם לתוך כבשן האש. מלכיצדק מלך שלם הכהן לא-ל עליון עומד וצופה על מלחמת המלכים ואינו יכול להכריע מי רע פחות, היכן גנוז טוב נעלם, המסוגל להצמיח מתוכו באופן טמיר טוב עליון, על אף שעתה הוא מכוסה בחושך גדול. רשעת המידות של סדום עם כל כיעורה גונזת בתוכה יכולת ליצור טוב עליון. ההתנכרות לשם ד' הנמרודית היא בניה שלמה של רשע למרות שהיא מכוסה בעטיפה של חוקים מתקדמים, של ניסיון לאחד דרך מגדל בבל את הכל על מנת להוציא את היכולות האנושיות בצורה מיטבית. כשהכל בנוי על המרידה בד' אין שום ערך לכל התקדמות ולכל בחירה. ודווקא המלחמה חושפת את התנועה המוחלטת לצד השלילה.

 

המלחמה בסדום היתה חלק ממערכה כוללת יותר מגיד הכתוב שלא באו אלא בשביל אברהם, אמרו נתחיל בלוט ואחר כך נתחיל בו (שם). מלחמתו של נמרוד אינה רק בצד הגלוי, המכוער, של סדום, אלא בשורש הפנימי המקשר את סדום לאברהם אבינו. אברהם מקשיב היטב להדי הקרב ובוחר צד עד שהוא רודף עד דן. אמר רבי יוחנן כיון שהגיע אותו צדיק לדן תשש כוחו, ראה שעתידין בני בניו לעבוד עבודה זרה בדן (שם). יכולת האהבה הבלתי גבולית של אברהם, אחיזתו באור הגנוז של הטוב המוחלט מסוגלת להכרית את כל הרשעה, אך כיוון שאנחנו עדיין לא התעלינו למדרגה עליונה כל כך, לא יכול 'מעשה אבות' להיות סימן מוחלט ליכולת הבנים וממילא נדחתה מלאכת ביעור הרע לעתיד לבוא 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'.

שבת שלום.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן