" 'וישמן ישורון ויבעט' – לפי השבע הן מורדין, וכן אתה מוצא בדור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומתוך משקה ומתוך שלוה… אמר לו הקב"ה למשה: אמור להן לישראל – כשאתם נכנסין לארץ אין אתם עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה… וכן אתה מוצא בימות המשיח שאין עתידין למרוד אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה מה נאמר – 'וישמן ישורון ויבעט'. משל לאחד שהיה לו עגל והיה משפשפו ומגררו ומאכילו כרשינין בשביל שיהיה חורש, כשהגדיל העגל נתן בעליו עליו העול, וקיטע (העגל) ושיבר את העול ופסק את הסמלונין (היתדות שביניהן נמצא ראש השור)" (ילקוט שמעוני האזינו).

האבות שנקראו ישרים הצליחו ללכת בהליכות עולם ולא נכשלו. היושר היא תכונה עמוקה המסוגלת לראות את כל גילויי החיים לרבות פיתוליהם כגילוי של עצם החיים. כדי להצליח להרחיב את החיים בכל מלוא משמעותם, עלינו לזהות את עצם החיים עם יותר ויותר עומק וגודל. יכול אדם לזהות רק את עצמיותם של החיים ללא כל תואר. חי הוא אז רק על פי קנה המידה של השרידות, של הדאגה לקיומם ושימורם של החיים, לשם הוא יחתור ועל בסיס זה יבנה את מרכז הכובד של האמת המוסרית שבקרבו – החיים קודמים לכל. אם הוא זוכה לשובע ולמותרות, יכול הוא להפנות שובע זה על מנת לדאוג לחיים של ברואים נוספים שסביבו, אך עלול הוא להוסיף מסך של דמיון המוסיף אל תפיסת החיים הבסיסית שלו עוד ועוד רכיבים ההופכים גם את השובע להיות חלק קיומי מחיי השרידות – יופיע אז טיעון כמו הצורך לדאוג ליום המחר וכדומה.

אבל יושר היא תביעה להתאים את החיים כולם אל מה שלמעלה מהחיים במובנם הפשוט. היושר מושך קו של אור מהראשית עד האחרית, ורואה את החיים כולם כחלק מתנועה גדולה של הקריאה בשם ד'. אפשר לתפוס קריאה זו כעומדת מחוץ לחיים. מנגד, אפשר לתפוס את כל החיים כולם כמכשירים לאותה קריאה עליונה. ועדיין אין זו תביעת היושר. ישרות היא הזיהוי בחיים עצמם את כל שאיפות הטוב, את הצמאון המאפשר לומר 'לך אלי תשוקתי.. לך ידי לך רגלי' וליצור תשוקה גדולה כל כך המגדילה כל הזמן את החיים ובזה היא מיישרת את כל המעקשים והפיתולים. ישראל נקראו בסוף התורה ישורון – כל התורה כולה באה לבנות בנו ישרות זו המכשירה אותנו להיכנס לארץ ישראל. נקודת הריכוז הפנימית מתרחבת כשנכנסים לארץ ישראל, אבל התרחבות זו אליה וקוץ בה. כששמן ישורון, כשנוצר שובע שלא הצליח להיות מזוהה עם כל שאיפות הטוב הפנימיות נוצר ניגוד בין תפיסת החיים לבין הרחבתם "וישמן ישורון ויבעט". החיים התרחבו אבל התפיסה של עצם החיים לא גדלה ולא העמיקה. עם ישראל שנותר ישר ניסה לתפוס את שני הצדדים של החיים ולא היה לאל ידו עד שדיכוטומיה זו יוצרת ביעוט והרס, שקיעה בעולם של דמיון וניגוד לקריאה בשם ד'.

בימות המשיח הקב"ה מגדל אותנו. כשהוא מכניס אותנו לארץ אנחנו משולים לעגל. אצל ילד קטן כח הרגש הוא הכח המרכזי, שלכן אין אצלו תהיות השמות חיץ בין עצם החיים לבין גילוייהם. אך כשאנו גדלים וצריכים לשאת עול, עול תורה ועול מצוות, עול הקריאה בשם ד' ועול נשיאת האחריות לטוב בעולם, עול הצמאון הפנימי אל-ל חי ועול ההמייה והכיסופין חובקי עולם, איננו מצליחים לקשר את כל עושר החיים לשאיפות אלה ואנו שוקעים בהשמנה, 'שמנת עבית כשית – אלו שלושה דורות שלפני ימות המשיח' (ילקוט שמעוני). ריבוי חיים זה מגלה לנו את הצורך להגדיל את הדעת, להגדיל את תביעות החיים העליונים וליצור זהות עמוקה בין עצם החיים לבין כל הטוב והאור.

בחג הסוכות כשאנו מגיעים לשיא השיאים של הרחבת החיים, אנו מכנסים את הכל ומגלים בתוך כל החיים את התנועה, את אותו אור עליון צפון, 'יצפנני בסכה'. בימים הנוראים אנו מגבירים את תביעת החיים, מעמיקים אותה עד שכל כולה הופכת להיות 'למענך אלקים חיים'. בחג הסכות אנו פונים אל הרחבת החיים ומטביעים בה את אותה עליונות שכל כך קיומית לנו. וחג הסוכות מקרין על כל ישיבת ארץ ישראל, 'ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון'. אנו מגיעים ליום השביעי, להארת משיח בן דוד, מתחננים לגשם ומקשרים את הכל לשיא השיאים של השמחה – שמחת התורה.

שבת שלום