" 'הן קרבו ימיך למות'… מלמד שעשרה פעמים נגזרה עליו גזירה שלא ליכנס לארץ ישראל ועדיין לא נחתם גזר דין הקשה עד שנגלה עליו הקב"ה ואמר לו גזירה היא מלפני שלא תעבור שנאמר 'כי לא תעבור את הירדן הזה'. ודבר זה קל בעיניו של משה שאמר ישראל חטאו כמה חטאות גדולות כמה פעמים וביקשתי עליהם רחמים מיד קיבל ממני שנאמר 'הרף ממני ואשמידם' מה כתיב תמן 'ויאמר ד' סלחתי כדברך', אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן שאתפלל על עצמי ויקבל ממני, וכיון שראה הקב"ה שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול של יכנס… וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין עמד ועג עוגה קטנה וישב בתוכה ואמר איני זז מכאן עד שתתבטל אותה גזירה, באותה שעה מה עשה משה, לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפילה ובתחנונים לפני המקום עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית ואמרו שמא הגיע צביונו של הקב"ה לכרות את העולם יצאה בת קול ואמרה עדיין לא הגיע צביונו של הקב"ה לכרות את העולם אלא 'אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש' ואין איש אלא משה שנאמר 'והאיש משה ענו מאד', מה עשה הקב"ה באותה שעה? הכריז בכל שער ושער בכל רקיע ורקיע ובכל בי"ד ובי"ד שלא יקבלו תפילתו של משה ולא יעלו אותה לפניו מפני שנחתם עליו גזר דין… בשעה שראו גלגלי מרכבה ושרפי להבה שאמר הקב"ה לא תקבלו תפילתו של משה ולא נשא פנים ולא נתן לו חיים ולא הכניסו לארץ, אמרו 'ברוך כבוד ד' ממקומו' שאין לפניו לא משוא פנים לא לקטן ולא לגדול. " (ילקוט שמעוני וילך)

גם לתפילה הבאה ממעמקי הלב, מעומק הייסורים, יש את הזמן והעיתוי שלה. חלק מהותי מהתפילה היא חוסר הביטחון בהתקבלותה. כשאנו עומדים בתפילה לרבש"ע אנו הולכים וחושפים את ההקשר המקיף והמלא של החיים שלנו. כל מה שאנו אומרים בתפילה הוא רק אפס קצה של ההקשר האמיתי של החיים שלנו הנמשכים מהעולם עד העולם. התפילה שהיא 'חיי שעה' מגלה את האמונה שלנו, את הקשר שלנו אל הכל המסוגל להניע את כל החיים שלנו ולהתאים אותם אל גודל זה. התפילה חשה בפער בין הכמוס לגלוי ומגשרת עליו לא בתוצאה דווקא, כלומר במילוי הבקשה, אלא בעצם התפילה.

אדם העומד להתפלל יודע שהוא תלוי בקב"ה לא במובן של החלשת העצמיות של האדם, במובן היוצר בטלנות, חדלון ורפיון ידיים ורוח, אלא במובן של מציאת המקום האמיתי העומד הרבה מעל יכולתו של האדם. כמו שהקב"ה נטע בנו יצרים חזקים 'ואלמלי הקב"ה עוזרו אין יכול לו', שאין הכוונה לבטל את כוחנו אלא להרחיב את תפיסתנו ודווקא מתוך הרחבה זו להעצים את כוחנו ואת יכולת ההתמודדות שלנו. היצר הינו אותו נתיב בו אנו מגלים שהאישיות שלנו תובעת מאיתנו להרחיב את החיים, להעמיק את הטוב שבנו, שאותו איננו יכולים להגביר אם נהיה שקועים וכנוסים בהיקף הכרתנו המצומצם. התפילה מוציאה אותנו אל מרחב גדול יותר 'הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך'. חוסר הביטחון הוא התפיסה כי ההכרה שלנו מצומצמת, כי תפיסת הטוב שלנו עדיין אינה חובקת כל.

כדי לחיות במרחב הגדול של החיים הנחשפים בבת אחת על ידי התפילה אנו צריכים לבוא בענווה, במוכנות להיפתחות הזו כשחלק מהותי מההשתחררות שלנו היא היציאה מנקודת ודאות האחוזה בהכרה שלנו. אפילו משה רבינו איש האלוקים, המכונה איש במלוא המובן של המילה הזו – התמלאות האישיות עד קצה גבול היכולת, קצה העולה למעלה מכל ערכי עולם, אפילו הוא נתון בידיו של הקב"ה 'אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש'. כשלמשה נדמה שקל להתפלל, שתפילתו שבקעה רקיעים, ואכן ממשיכה לבקוע רקיעים, ומתעלה מעל כל סדרי החיים עד שהקב"ה אומר 'סלחתי כדבריך', נוצר מצב בו המקום של התפילה אינו מדויק, כביכול יש נקודת משענת בטוחה הנעוצה במתפלל עצמו. לכן גוזר הקב"ה לא לקבל את התפילה שלו, כדי לגלות ולעורר את העולם כולו על כוחה של תפילה העומדת בחוסר ודאותה, בהשתחררות המוחלטת מכל אמת מידה אנושית.

הקב"ה שהוא 'מקומו של עולם' מתברך ומתגדל במה שהאדם מגדל את מקומו שלו, את יכולתו היחידה לצאת ממסגרי חייו בהשתחררות המתמדת מכל אמת מידה הנעוצה בצמצום האנושי. הכניסה לארץ ישראל תלויה בשחרור הזה כשם שהתפילה תלויה בה.

'דרשו ד' בהמצאו' אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפור. זמן זה הוא זמן התפילה. כמה רוצים אנו  לזכות ולשמוע את הדיבור האלוקי 'סלחתי כדבריך', את אותו דיבור נצחי הנמשך ממסירותו של משה רבינו על עם ישראל שפעלה תפילה לדורי דורות עד שבכל יום כיפור הקב"ה סולח לעם ישראל כולו. היכולת לשמוע את הסליחה ולפעול את אותה סליחה לכל כלל ישראל מתחילה מביטחון עמוק בישועתו של הקב"ה, ישועה העומדת הרבה למעלה מתפיסת האדם, ובטחון זה מתגלה במעמד הנפש של המתפלל החש עד כמה הוא כל כולו בידיו של הקב"ה עד שאפילו את התפילה עצמה הקב"ה מגלה לנו. כשם שאת יג' המידות הקב"ה גילה למשה כיצד להתפלל כך כל הציבור ושליחי הציבור מתפללים 'אוחילה לא-ל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון', הוא ורק הוא ילמדנו את סדר התפילה המסוגל לגלות את אור פני ד' המוחל וסולח לכל עוונותינו, ומתגלה דרך הרצינות בה אנו מתייחסים לתפילה, עד שברגע שניתנת לנו ההזדמנות איננו משתהים כי אין לנו ודאות שהתפילה תתקבל ודווקא בתוך חוסר ודאות זו מונחת ודאות עליונה יותר של 'הודאי שמו כן תהילתו'.

שבת שלום וגמר חתימה טובה.