עבודת ד' במקדש ובשמחה – לפרשת כי תבוא

" 'ויביאנו אל המקום הזה' זה בית המקדש. או יכול זה ארץ ישראל? כשהוא אומר 'ויתן לנו את הארץ הזאת' הרי ארץ ישראל אמורה ומה תלמוד לומר 'ויביאנו אל המקום הזה' הרי זה בית המקדש. 'ויביאנו אל המקום' בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת" (ילקוט שמעוני כי תבא)

מביא הביכורים מודה לקב"ה על כל חסדיו שעשה עמנו מהשמירה על יעקב מפני לבן, 'ארמי אובד אבי', דרך יציאת מצרים, עד שהוא מגיע לשיא של 'ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש'. הודאה זו באה כהקדמה להבאת הביכורים וכהמשך למשפט הפתיחה: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לד' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו'. נדמה בנפשנו – אדם מגיע לבית המקדש מאות שנים אחר כיבוש יהושע, סבו וסב סבו התגוררו בארץ בעקבות סבם וסב סבם, והנה הוא אומר 'באתי אל הארץ'. האם היית במקום אחר ורק עתה הגעת אל הארץ?

הפסוק מחלק בין בית המקדש לארץ – לגבי המקדש הוא מתבטא בלשון הבאה, 'ויביאנו אל המקום', ולגבי ארץ ישראל בלשון נתינה, 'ויתן לנו את הארץ הזאת'. בית המקדש יוצר תנועה של הבאה לעומת נתינה של קביעות ומוחלטות. המוחלטות של הישיבה בארץ נמשכת מכח ההבאה אל בית המקדש, 'בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת'. שכר ניתן אחרי הפעולה, והנה כאן לכאורה ניתן השכר מראש, שהלא אל בית המקדש הגענו מאות שנים אחריה הכניסה לארץ. כשנכנסנו לארץ רק זאת ידענו – שיש 'מקום אשר יבחר ד' ' בו נקים את המקדש, אבל עד דורו של דוד המלך לא הונהרו עינינו לדעת היכן הוא המקום הזה. מאות שנים אנו חיים בכיסופים למקום אשר יבחר, ואיננו יודעים אנה נלך וכיצד נוציא אל הפועל את הגעגוע הגדול. בשנים אלה נבנתה בנו תנועה פנימית של רצון והמיה. היכולת לבנות את בית המקדש אינה רק מעשית, אלא היא המסקנה הבאה מההתנחלות בכל ארץ ישראל. אך זה אינו מספיק, אנו צריכים איחוד מלא והפיכה לעם וממלכה לפני שנבנה את בית המקדש. היכולת לבטא את הנשמה של התהליך הארוך הזה של ההתיישבות בארץ וההפיכה להיות עם אחד הקורא בשם ד', מתגלה בבניין בית המקדש. לכן הקב"ה מביא אותנו לבית המקדש. כל כולו של בית המקדש הוא תנועה, תנועה המתחילה מעומק העומקים של הנשמה, המתגלה בכל מרחבי הארץ ויוצרת תביעה פנימית להתאחדות, עד שבמקום הראוי היא מתפרצת ומרכזת את חיי הקודש שלנו.

בניין בית המקדש מחדש בנו מדרגה חדשה. אותה נתינה מוחלטת של ארץ ישראל, הופכת גם להיות חלק מתנועה, 'באתי אל הארץ'. אותה קביעות שלנו בארץ, בנחלה ובבית, הופכת להיות גילוי של אורגניות, גילוי של חפץ אחד, המתגלה הן בארץ והן בבית הבחירה. היכולת שלנו להתיישב בארץ נבעה מתוך התנועה הפנימית של ההבאה אל בית המקדש. השכר של בניין החיים מתוך ההתוודעות לטמירות החפץ לבוא אל בית המקדש, היה נתינת הארץ. קביעות בארץ אפשרית רק מתוך היכולת לגלות את הנשמה בחיים, אך גילוי הנשמה בבית המקדש יוצר מצב בו החיים הופכים להיות בתנועה מתמדת. את הקב"ה אנו מכנים 'חי וקיים'. הקיימות והקביעות נדמות לנו כסותרות את החיים הזורמים ומשתנים ללא הרף, ועם כל זה הקב"ה מתגלה בהפכים. כך עם ישראל מתגלה כחי וקיים מכח הצפייה הגדולה למקדש.

את ראשית הביכורים אנו מביאים למקדש. נקודת הראשית של חיי הצמיחה שלנו בארץ, של התנועה המתמדת של ההתעלות וההשתכללות, נעוצה בבית המקדש, וכשאנו באים אל הכהן, אנו משקיפים לא רק על הארץ כולה, ורואים כיצד אנו באים כל הזמן אל הארץ, אלא אנו רואים את כל התגלגלות המסיבות מיעקב ולבן עד ההגעה לארץ כתוכן אחד פנימי של הדרכים השונות, שכולן דרך אחת של חתירת הנשמה להתגלות ומילוי החיים. מתוך מבט זה אנו מתמלאים תודה ומסוגלים להתכונן אל פרשת הברכות והקללות, לראות כיצד אותה נשמה עליונה תובעת מאיתנו חיים עליונים של התאמה לקודש ולמקדש, של הבאה מתמדת, וממילא גם של שמחה גדולה. כשמפסיקים חלילה לעבוד את ד' בשמחה, מפסיקה התנועה, והנשמה, התובעת את גדלות החיים, מתגלה בצורה נוראה של גלות.

בכניסת ראש השנה אנו מתפללים שתכלה שנה וקללותיה, שתופיע הנשמה מתוך טוב ושמחה, מתוך מתיקות ונעם ותחל שנה וברכותיה. ככל שמתקרב היום הקדוש אנו מתמלאים בשמחה ובאמונה המאפשרות את הגילוי היושר של הנשמה בברכה גדולה. 'שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו'.

השארת תגובה