כנגד יצר הרע – לפרשת כי תצא

בס"ד

" 'כי תצא למלחמה על אויביך… וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה'. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבלות… 'לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם…' זו מצות לא תעשה, ולהלן (שמות כג') הוא אומר 'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עימו' – מצות עשה. אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מנין? תלמוד לומר 'חמור שונאך' מכל מקום, אם כן למה נאמר 'אחיך'? אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע." (ילקוט שמעוני כי תצא)

יש המבינים את דבריהם של חז"ל 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע' כסוג של פשרנות וקבלת המציאות. אדם הנמצא במלחמה, כשכל כולו מכוונן לנצח, כשכל כוחות נפשו מרוכזים במשימתו, אין לו מספיק יכולות לרכז את עצמו כדי להילחם בנטיות החומריות, אין הוא מסוגל לרכז את כוחות נפשו כדי לשמור על עיניו, וכשהעין רואה הלב חומד וחושק. אין האדם מסוגל לעמוד כנגד נטיות נפשו החזקות באותו רגע ואין ברירה, הוא מרגיש כי אין הוא מסוגל לעמוד מול חשק זה. אם התורה תאסור עליו הוא ייכשל בכל מקרה, לכן התורה מתירה לו את אשת יפת תואר. חז"ל אכן מקבילים מעשה זה לאיסור אכילת בהמה מתה ואומרים כי 'מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות'. גם אם נבוא ונאמר, שאיננו יכולים לגזור מעקרון זה היתרים נוספים לכל אדם המרגיש שאינו מסוגל לעמוד כנגד יצריו במקומות משמעותיים מאד מבחינתו; גם אם נבוא ונאמר שרק הקב"ה יכול לשקול מתי אכן אין האדם יכול לעמוד אל מול יצרו ומתי הוא נתבע למסור את כל כוחותיו במלחמה כנגד היצר הרע, יש כאן הנחת יסוד הטעונה בירור. קבלת יצר הרע כנתון שאינו ניתן לבחירה, ככוח החזק מאיתנו במצבים מסוימים, שוללת את הבחירה, ויוצרת מצב של השלמה עם תכונת רע הטבוע באדם. הבעייתיות בהסבר כזה היא עמוקה מאד – ישנם מצבים בהם מתברר כי הרע מנצח, גם אם נאמר שזהו מצב זמני וחולף, עדיין הלב ממאן לתפוס כי המאבק שבין טוב לרע נגמר בניצחון של הרע. שמא נאמר שבמצב זה האדם כבר אנוס על ידי יצרו ואמדה תורה שאפילו מאבק אינו אפשרי במצב זה. אולי לכן התורה מחליטה להתיר מעשה זה, כי בכל מקרה הוא יעשה, ועדיף לתת לו לגיטימציה כדי שאדם לא ירגיש שהוא הפסיד את כל המערכה, ולכן דווקא כדי להשאיר לו מוטיבציה להילחם, מתירה התורה באופן נקודתי את לקיחתה של אשת יפת התואר, כדי שלא יחשוב האדם שהוא הפסיד את כל המערכה, וכל כולו שבוי ביד יצריו הרעים. התורה מבודדת נטיה זו, כדי שאדם ימשיך לאגור את הטוב השרוי בקרבו, ולכל הפחות יוכל להמשיך הלאה ולהוסיף טובה אחר כך. אבל גישה זו עדיין נותנת מקום לתכונה של רע להתגבר באדם ולנצחו, ומשאירה את האדם כבעל תודעה של טוב ורע מעורבבים ללא יכולת תיקון מוחלט.

כשאנו משווים את הביטוי הזה למקומות נוספים בחז"ל אנו מוצאים כי התמונה מורכבת יותר. בחיוב השבת אבידה התורה מתבטאת שאיסור ההתעלמות מאבידה מוסב על 'אבידת אחיך', על אבידת הקרוב לך בליבך. למרות שבפועל אין הבדל בין רכושו של קרוב לרכושו של שונא, התורה מתבטאת 'חמור אחיך או שורו', כי לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. כאן כבר אין ויתור ליצר הרע, אלא בחירה בביטוי מסוים 'אחיך'. במקום אחר (ילקוט שמעוני קדושים) אומר רבי עקיבא כי התורה מבטיחה להרבות את תבואתו של האדם אם ישמור על נטע רבעי, כדי שלא יאמר אדם שהוא רק מפסיד משמירת הלכות ערלה ונטע רבעי, וכנגד יצר הרע התורה מבטיחה להוסיף תבואה על תבואתו. כך חז"ל (במדרש תנאים) מתבטאים על הפסוק (בפרשת ראה) 'לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעימך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך ד' אלוקיך בכל אשר תעשה' 'לא דיברה אלא כנגד יצר הרע'. ושוב – התורה מחייבת את האדם להעניק מתנות לעבד המשתחרר, היא אינה מוותרת באופן המעשי על הענקה, אלא שהיא מודעת ליצרו של האדם המתגבר עליו ולכן היא מבטיחה ברכה בהתאם. אם כך הביטוי 'כנגד יצר הרע' אין מובנו ויתור ליצר אלא מודעות ליצר.

גם בהלכות אשת יפת תואר אנו מוצאים כי אין אישה זו מותרת לחושק בה בכל מצב, פעם אחת בלבד מותר לו לבוא עליה בשעת מלחמה. חשק זה מוביל למצב בו הוא צריך להכניסה לתוך ביתו ולנסות ליצור עימה יחסים קבועים של נישואין, אחרי בירור רב האם חשק זה נשאר גם כשמשתחררים ממראה העיניים. אותה אישה פושטת את שמלת שביה ולובשת בגדים רגילים, מגלחת את שערה, ויותר מזה – גם עליה להסכים לנישואין אלה ולגיורה. יצר הרע מסמן לנו אתגר, מסמן לנו כיוון ודרך, אבל אינו אמר לסמן לנו את התוצאה של המאבק. יותר קל לו לאדם להשיב את אבידת אחיו, ולכן התורה מתחילה את חיוב השבת אבידה מהשבת אבידה של אחיך. אמנם כשם שאתה מפעיל את רגש הטוב שבך במקצת מול אבידת הקרוב אליך, תגביר את הטוב מול אבדת שונאך. אבדת השונא משיבה אותנו אל אותו טוב מועט שהיית צריך להגביר מול אבידת האח, ולהגביר אותו עד כדי שתהיה מסוגל לעזור גם לשונאך. אתה מצווה להעניק מתנות לעבד המשתחרר וכוחות הנפש שלך סוערים ומתנגדים; אתה מצווה לקדש את נטע הרבעי ויצריך ממאנים – התורה מסייעת לטוב להופיע מתוך ריבוי הברכה לרכושו של האדם. האדם רואה בשביה אשת יפת תואר ויצרו מתגבר עליו. מהיכן הוא ידע האם אכן כל נטייתו זו היא רק חשק אסור של אכילת 'תמותה נבילה', או שיש בשורש נטיה זו גם משהו נכון, גישה של אמת שאמנם כרגע היא 'נבילה' אבל בתוך תוכה יש 'שחוטה', יש יכולת העלאה ובירור? התורה מדברת כנגד יצר הרע ומסייעת לטוב להופיע. אין התורה מוותרת לרע אלא טורחת להעלותו ולבררו. אותה בעילה ראשונה בשדה הקרב היא התחלה של מהלך שלם של העלאה ובירור האם אך מראה עיניים כאן ותו לא, או שמראה העיניים בנוי על עומק מפגש הנשמות. לעיתים מסתיים מסע בירור זה בהחלטה כי אכן רק מראה עיניים היה כאן ותו לא, אך ההקשבה העמוקה ליצר הרע היא המאפשרת ליצור מצב, בו אנו עובדים את ד' בכל לבבנו, בשני יצרינו, ותובעים טוב מוחלט כל כך, גם זה המגיע בדרכים העקלקלות, דרך ההקשבה לשורש הנטייה של יצר הרע. ההקשבה לשורש הנטיה אינה מאפשרת לרע להופיע, אלא מחייבת את העלאת הרע לטוב ולתביעה של 'כל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ'.

שבת שלום

 

השארת תגובה