המלך המשפט וגאולה – לפרשת שופטים

" 'שופטים ושוטרים' משל למלך שהיה לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן יותר מכולם, והיה לו פרדס אחד והיה אוהבו יותר מכל שהיה לו, ונתן הפרדס שהיה אוהב לבנו הקטן שהיה אוהב. כך אמר הקב"ה: מכל האומות אני אוהב את ישראל שנאמר 'כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני' וכתיב 'כי אני ד' אוהב משפט'. נתן את המשפט לישראל ואמר הקב"ה: כשאתם משמרים את הדין אני גבוה שנאמר 'ויגבה ד' צבאות במשפט' ומשרה שכינתי ביניכם שנאמר 'והאל הקדוש נקדש בצדקה' ואני גואל אתכם שנאמר 'כה אמר ד' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' "  (ילקוט שמעוני שופטים)

הציווי להעמיד שופטים ושוטרים בכל שערינו אינו בא רק כדי לפתור בעיות עתידיות שעלולות להיגלע, לפתור סכסוכים ולהעניש חוטאים ולסדר את החיים. יש ערך בעצם העמדת השופטים בכל השערים, ערך של עשיית משפט. הבניה של עם ישראל לשבטיו כשחלק מהותי ממנו הוא בתי הדין, השופטים והשוטרים, יוצר מצב בו התביעה של הצדק מונחת עמוק בצורה הלאומית שלנו.

יש משפט בעולם, משפט אלוקי. משפט זה הוא אחד הצינורות החושפים את חפץ ד' בעולם, את התביעה הפנימית לא להותיר אף לא חלק אחד מהחיים בלא הנוכחות האלוקית. השקיקה הפנימית למשפט הצדק נובעת מהאמון של יכולתנו להתאים את המבט שלנו לחפץ ד' הבלתי גבולי ולגלות בעולם חפץ זה. המשפט משול לפרדס. אדם מעבד את הפרדס, מנכש ועודר, משקה וגוזם, והפירות צומחים ממילא. פרי המשפט הוא הפריחה של העולם, היכולת של העולם לגדול ולהתחדש, ולהביע בזה את עומק ההתאמה לרבש"ע המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

המשפט מגלה את השראת השכינה לא רק אצל הדיינים אלא בכל ישראל, והתגלות זו מופיעה מתוך ההגבהה של שם שמים. הגובה האלוקי של הדין הוא התאמת הדין כפי שהוא מתגלה בעולם לחפץ ד' הבלתי גבולי. כשרצה הקב"ה לברא את העולם, רצה לבוראו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים עד ששיתף מידת הרחמים בדין. בכל פעם שעושים דין ושומרים משפט, הרי שמתבררת היכולת של העולם לעמוד בדין, ואין נזקקים לשיתוף מידת הרחמים בדין. העמדת השופטים בעם ישראל מגלה, כי בעומק החיים אנו שואפים להיות מותאמים אל החפץ הבלתי גבולי ומסוגלים לעמוד בו. השראת השכינה המיוחדת הבאה מכוחו של הדין, היא השראת שכינה של אהבה ללא גבול ששורשה בטרם היות עולם ומצריו. דווקא הדין המדויק הוא צדקה, הוא חסד, הוא הופעה וגילוי של ערך העולם כעומד למעלה מכל צורך בויתור. המשפט האמתי, משפט התורה, מביא לגאולה, מסוגל להביא את פירות הפרדס, מגלה כי אכן העולם ראוי לאמונו של בוראו. לכן אנו מסמיכים לבקשת קיבוץ הגלויות את הבקשה להשיב שופטינו כבראשונה, לא שופטים המתבוננים בעין צרה ומוגבלת על החסרונות שיש במציאות, אלא שופטים המחזירים אותנו אל הראשונות, אל נקודת המוצא של הטוב הבלתי גבולי ומתוכו הם מוציאים את עומק הדין.

בראש השנה מתגלה המלך המשפט, מתגלה מחדש אותה תביעה אדירה לברוא את העולם במידת הדין, אותה שקיקה בלתי גבולית להעלות את העולם ללא שיעור, זוהי שורשה של הגאולה וזוהי ההגבהה בדין. בתקיעת השופר אנו מגלים את החפץ הפנימי שלנו ללכת באור פני ד',  'אשרי העם יודעי תרועה ד' באור פניך יהלכון'.  אנו באים אל המשפט מלמעלה למטה, מלמעלה – מעולם בלתי גבולי של גילוי הפנים, מגילוי חפץ ד' לא לפי ערך העולם שמתוכו אנו מגיעים אל עומק הדין, ולמטה – מתקנים בכל שנה את כל החטאים הפרטיים וחטאי העולם הכלליים. ככל שמתרבה יותר החרדה התובעת את דיוק הדין והצדק, כך מתרבה השמחה הפנימית, 'בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו', וכך מתגברת התביעה לשלמות ולגאולה 'שמחה לארצך וששון לעירך וצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו'.

שבת שלום

השארת תגובה