" 'עשר תעשר'… זה שאמר הכתוב 'נבהל להון איש רע עין' וגו' רבי לוי פתר קרא בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי. מעשה באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי והיתה לו שדה עושה אלף מדות והיה מוציא ממנה מאה מדות למעשר וממנה היה ניזון כל ימיו וממנה מתפרנס כל ביתו, בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו: בני תן דעתך בשדה זו, כך וכך מדות היא עושה, כך וכך הייתי מוציא למעשר ממנה, והייתי מוציא ממנה כל מזונותי כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה עשתה אלף מדות והוציא ממנה מאה מדות למעשר, בשניה הכניס בה (הבן) עין הרע והיה פוחת עשרה והיא פחתה מאה, וכן בשנה שלישית רביעית וחמישית פחת לה עשרה והיא פחתה מאה עד שעמדה על מעשרותיה, (כלומר הוציאה רק עשירית ממה שהיתה מוציאה אצל אביו) וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו, אמר להם: מה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו?! אמרו לו: חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עמך, לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית." (ילקוט שמעוני ראה)
שלמה המלך מגדיר את האדם הנבהל להון כרע עין 'ולא ידע כי חסר יבואנו'. מהי העין הרעה המיוחדת של האדם הנבהל להון? הסיבה שאנו לעתים מתאמצים מאד בפרנסתנו היא לא רק חוסר אמונה בקב"ה. אמנם אמונה בקב"ה כי הוא הזן ומפרנס היא בסיס למבט הביטחון בד' בהקשר זה, אך על גבי זה ובמקביל לזה קיים מבט נוסף, מבטו של רע העין. שרשה של העין הטובה היא ראיית כולנו, כל העולם כולו כחטיבה אחת, כמהות אחת המגלה את כבוד מלכותו. 'ויאתיו כל לעבדך', 'ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מלך'. הראיה את זירת העולם כמקום בו מתרחשת מלחמת קיום, היא ראיה המפרידה אחד מחברו, עד שאדם מאבד את רגש החמלה שלו, הוא מרגיש שנתינת מעשרות באה על חשבונו. לפי שנאמר 'החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, שמא יאמרו ישראל הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים, דרך החיים ודרך המוות נלך באיזה מהן שנרצה, תלמוד לומר ובחרת בחיים. (שם). וכי יעלה על הדעת מי שירצה לבחור בדרך המוות? מדוע התורה צריכה לצוות עלינו 'ובחרת בחיים', הלא פשוט הוא שכל אדם חפץ חיים? רע העין אינו מסוגל לראות חיים, הוא מנציח את הניגוד ואת המלחמה, את תחושת ההגבלה של כל סובייקט, הוא בוחר בדרך של מוות, של הגבלת הקיום וחוסר היכולת הקיומית לפרוץ את מסגר הסובייקט. נקודת המוצא של הקיום שלו היא הפרדה מהותית בין הברואים וממילא המאבק על ההישרדות נעשה באופן מבוהל. יצירת תמונת עולם זו לא רק שנותנת מקום נפשי לאנוכיות, לא רק שנותנת לה רקע פילוסופי נכון, אלא היא יוצרת מצב מהותי בו האדם רואה באופן לא מודע את כל סביבותיו כאויבים פוטנציאליים. כולנו צריכים לחלוק את אותה עוגה קטנה של המציאות ולכן עלינו לאגור הון ליום רעה. הנבהל להון, הרואה את החיים כמאבק, אינו רואה ברכה בעמלו. הברכה נובעת מהשותפות עם הקב"ה במעשה הבריאה. שמור ושמעת – אם שמעת מעט סופך לשמוע הרבה, אם שמרת מעט סופך לשמור הרבה, אם שמרת מה ששמעת סופך לשמור מה שלא שמעת(שם). אדם המפתח את כשרון השמיעה שלו הופך להיות גילוי של חפץ ד' בעולם ולכן הוא זוכה לברכה, לריבוי שמיעה ולריבוי שמירה. הוא עצמו מתהפך וטבעו עצמו הופך להיות מלא שקיקה לטוב, עד שהוא שומר אף מה שלא שמע. היכולת לשמוע מונחת ב'שמע ישראל', לא תתגודדו – לא תעשו אגודות אגודות אלא היו כולכם אגודה אחת… דבר אחר לא תתגודדו כדרך שאחרים עושין שנאמר 'ויתגודדו כמשפטם'(שם). העבודה הזרה מנציחה את ההתגודדות, את אותו צער גדול על המת, המנכיח את המוות כנקודה הודאית שבמציאות, ולכן חלק מחוקי העבודה הזרה היא ההתגודדות, שריטות הגוף כביטוי לצער ולחידלון שבמוות. האמון בהיותנו כולנו אגודה אחת, הוא הבסיס לדרך החיים והוא הבסיס לברכה. הברכה היא החיבור שבין השמים הבלתי גבוליים לארץ המוגבלת, חשיפת הרצוניות שבבריאה היא היא המלכתו של הקב"ה, והמלכה זו עושה אותנו שותפים לקב"ה. אותו רע עין הרגיש שהוא בעל הבית, אבל ניתק עצמו מאותה תחושה בריאה שכולנו בנים לד' אלוקינו, שכל אחד ממלא את תפקידו בקריאה בשם ד', ולכן הקב"ה גילה לו, שאותה הנהגה המוסרת את הופעת שם ד' בעולם לידי האדם, באה רק מתוך מה שהאדם עצמו הוא גילוי של חיים וברכה מלאי אחדות.
כשנפלנו בשנאת חינם, לקח הקב"ה את הנהגת העולם מידינו, נחרב הבית וגלינו מארצנו, עד שהפכנו להיות 'עניה סוערה לא נוחמה', כאותו עני החשוב כמת חלילה, כאותו אדם הלומד בצורה קשה ופתלתלה את היותו תלוי ברבונו של עולם, את היותו גילוי מתמיד של חסד ד'. הבחירה בדרך המוות היא בחירה להיות גילוי של חפץ ד' המופיע דרכנו ולא על ידינו, זו הגלות הנוראה בה מתגלה הקב"ה בגבורתו ונוראותיו. הנחמה היא שהקב"ה ישים את 'כל גבולך לאבני חפץ', הגבול המגביל לכאורה בין אנשים לא יביע הכרחים ומוגבלויות אלא המשך של רצון לגלות בעולם עוד ועוד גוונים, עוד ועוד אוצרות טוב.
שבת שלום וחודש טוב