תחנונים ונחמה – לשבת ואתחנן נחמו

בס"ד

"… 'ואתחנן' למה לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים? אלא בשעה שעמד משה ואמר לפני הקב"ה 'הודיעני נא את דרכיך', אמר משה: רבש"ע הודיעני נא באיזה מידה אתה מנהיג את עולמך. אמר ליה הקב"ה: אני אראה לך, 'ויאמר אני אעביר כל טובי' אמר לו – איני חייב לבריה כלום, כל מה שיעשה אדם מצוה (אפילו יעשה אדם את כל המצוות ורק מצוות כל ימי חייו) חינם אני נותן להם, שנאמר 'וחנותי את אשר אחון'. אמר לו משה: אם כן עשה עלי מצוה ותן לי חינם לפיכך כתיב 'ואתחנן'… דבר אחר 'תחנונים ידבר רש' אלו נביאי ישראל, אין לך גדול בנביאים כמשה וישעיהו ושניהם לא באו אלא בתחנונים. ישעיה אמר 'ד' חננו לך קוינו', ומשה אמר 'ואתחנן', 'ועשיר יענה עזות אלו נביאי אומות העולם, אין לך צדיק באומות יותר מאיוב ולא בא אלא בתוכחות שנאמר 'אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות' "  (ילקוט שמעוני ואתחנן)

עומדים אנו אחרי ימי החורבן הנורא ומבקשים נחמה ואינה. החורבן הנורא שהרס את כל עצמיותנו, העלים את קשר הדבקות של 'ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום', שהלא לא נותרה בנו רוח חיים. ומאין נאזור כוחות אפילו לקרא את פסוקי הנחמה של 'נחמו נחמו עמי'? ואכן הנביא אומר 'דברו על לב ירושלים וקראו אליה', לא תמיד מוכנה ירושלים לשמוע את דברי הנחמה עד שהיא מתרחקת ואי אפשר להסתפק בדיבור אלא צריך לקרא אליה בקול גדול. מתחילים אנו את פסוקי הפרשה ומתברר לנו כי אפילו תפילתו של משה לא נענתה ומאין הנחמה? אחת השבועות שהשביע אותנו הקב"ה בעת גלותנו היא 'שלא ידחקו את הקץ' ופירש רש"י 'שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מידי'. מדוע לא להתפלל בלא סוף על הדבר החיוני ביותר שיש  לנו?

משה רבנו עומד בתפילה להיכנס לארץ ישראל ומדבר בלשון תחנונים "ואתחנן אל ד' ", 'תחנונים ידבר רש', נקודת המוצא של התפילה היא 'איני חייב לבריה כלום'. כל המצוות כולן באות כדי לרומם אותנו אל המדרגה העליונה של עולם הבא, של חוסר ההכרח וההיתלות בכלום. "לא מרובכם מכל העמים… אמר הקב"ה לישראל חושק אני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה אתם ממעטים עצמכם… אבל עובדי אלילים אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד אמר 'נבנה לנו עיר, לפרעה, 'מי ד' אשר אשמע בקולו…" (ילקוט שמעוני ואתחנן). ככל שאנו חיים את החופש האלוקי של המציאות, אנו מבינים שהיכולת שלנו להיות חופשיים היא להשתחרר מאותה נקודת קיבעון השמה את מרכז העולם בסובייקט, ואפילו יהיה זה סובייקט כלל אנושי. כל עוד אנו מודדים את הכל על פי קנה המידה האנושי, אין אנו מסוגלים לראות את כל הטוב. "אני אעביר כל טובי על פניך" שומע משה רבנו דווקא. משה רבנו מתמלא ענווה, מקטין את עצמו וממילא הופך להיות גילוי של חפץ ד'. גילוי זה מתפענח לאט לאט, לאורך דורות רבים וימות עולם. המייחד את התפילה של משה ובעקבותיו ישעיהו וכל עם ישראל, הוא במה שאנו ממעטים את עצמיותנו, המנותקת מרבש"ע, והתפילה עצמה הופכת להיות גילוי של מציאות הדבקות הקיימת תמיד ואינה מתנה את עצמה בגילוי זה או אחר. איוב, כשהוא סובל, תובע מהקב"ה חשבון. לעומתו משה רבנו, שחלום כל ימיו מתנפץ לכאורה אל מול הגזירה האלוקית, מדבר בלשון תחנונים. תפילת התחינה היא התפיסה שכל כולנו עבדי ד', שכל כולנו גילוי והמשך של רצון ד', שכל מציאותנו היא הופעה של הטובה המקיפה של הקב"ה. התפילה, שאנו מושבעים לא להתפלל בגלות על מנת שלא לדחוק את הקץ, היא תפילה הרואה את היציאה מהגלות כהכרח הנובע מתוך מסיבות העולם. הכרח זה שרשו בקיבעון בעולם, בתחושת חוסר היכולת לרומם את המבט ולראות את העולם כהופעה רצונית גדולה, המגלה בעולם מרחבים המשחררים אותו מעצמו. לא חייבים לצאת מהגלות אלא רוצים לצאת מהגלות, והיכולת לרצות באמת, באופן שרצון זה יחולל עולם, היא ההתעלות אל הרצון האלוקי, ההתמלאות בענווה, שרק היא מסוגלת להצמיח עולם חדש לחלוטין. תפילה רבה מידי עלולה ליצור מצב, בו אנו מתקבעים במצבנו הגלותי, ואיתו אנו רוצים לעלות לארץ ישראל. אך היציאה מהגלות היא חידוש שאין בו כלום מהעולם הקודם.

הנחמה בעומקה מותנית דווקא בחוסר היכולת שלנו לשמוע אותה. הנחמה היא בכפלים, 'נחמו נחמו עמי', נחמה כפולה היא נחמה הרואה את עולם הגאולה כעולם שאינו בנוי כלל על העולם הקודם. גם החטא הכפול שלנו הוא חטא החורג מיכולת העולם לספוג. שורש החטא הוא הניסיון הכושל להתעלות אל מעבר לגבולות העולם, ניסיון שכשאינו מצליח הוא משקיע אותנו עמוק מאד בתוך רשעת העולם. כשמופיעה הנחמה אנו יודעים שאם מייד נשמע אותה, אין אנו מסוגלים באמת לחוות אותה ולהתעלות אליה. הבריחה שלנו כביכול, היא המיעוט שלנו, היא התפיסה שלנו את אי התפיסה והתרוממות החיים אליה. דווקא אז דבר ד' מופיע בקול רם יותר, בהכל, ב'קול ד' בכח'. 'דברו על לב ירושלים וקראו אליה', הדיבור חודר אל הלב והקול מקיף אותו מכל צדדיו עד שהלב מקבל הקשר חדש וחיים חדשים. דווקא תפילתו של משה שכביכול אינה נענית, היא היא עומק הנחמה ורוממות החיים אל יכולת היציאה מהגלות, וממילא מופיעה ומתגלה הנחמה השלמה.

שבת שלום          

      

השארת תגובה