שמחת התוכחה – לפרשת דברים

בס"ד

" 'אלה הדברים אשר דבר משה' – וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד, והרי כתב כל התורה שנאמר 'ויכתוב משה את התורה הזאת', ומה תלמוד לומר 'אלה הדברים'? מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר 'וישמן ישורון ויבעט', כיוצא בו אתה אומר 'דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה', וכי לא נתנבא עמוס אלא אלו בלבד, והרי יותר מכל חבריו נתנבא, ומה תלמוד לומר 'דברי עמוס'? מלמד שהיו דברי תוכחות… כיוצא בדבר אתה אומר 'ואלה הדברים אשר דבר ד' אל ישראל ואל יהודה' וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד, והלא שני ספרים כתב ירמיהו שנאמר עד הנה דברי ירמיהו, ומה תלמוד לומר 'ואלה הדברים'? מלמד שהיו דברי תוכחות… כיוצא בדבר אתה אומר 'ואלה דברי דוד האחרונים', וכי לא נתנבא דוד אלא אלו בלבד, והלא כבר נאמר 'רוח ד' דיבר בי ומלתו על לשוני' ומה תלמוד לומר 'ואלה דברי דוד האחרונים'? מלמד שהיו דברי תוכחות… כיוצא בו אתה אומר 'דברי קהלת בן דוד', וכי לא נתנבא שלמה אלא אלו בלבד, והלא שלשה ספרים כתב וחצי חכמתו היתה משל, אלא מה תלמוד לומר 'דברי קהלת'? מלמד שהיו דברי תוכחות…"  (ילקוט שמעוני דברים)

חז"ל מקשרים בין הביטויים הנובעים משורש ד.ב.ר. לבין תוכחה. ההבחנה בין דברי נבואה או דברי תורה וחכמה לבין דברי תוכחה נעוצה בכינוי של התוכחות 'דברים', 'אלה הדברים אשר דיבר משה'. חז"ל ממקדים אותנו שכל הספר כולו הוא דברי תוכחה עד סופו, 'וישמן ישורון ויבעט', לומר לנו שבניית דברי משה מתחילת הספר, דרך כל האירועים ההיסטוריים אותם הוא מתאר ואופן התיאור, דרך המצוות המתחדשות בספר זה, הכל מכוון לתוכחה. ויש להבין מהי תוכחה ומדוע היא מכונה בשם דברים. הצורך בבירור זה מתעצם לאור דברי רש"י בהמשך הפרשה המביא את דברי חז"ל הנראים סותרים לזה "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם, וידבר ד' אלי לאמר – אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה 'וידבר' אלא 'ויאמר', ללמדך שכל שלושים ושמונה שנה שהיו ישראל נזופים, לא נתייחד עימו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים ויישוב, ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל". מבואר שלשון דיבור היא לשון של שמחה, וכיצד ניישב זאת עם דיבור כלשון תוכחה, ובפרט שכשמרים מדברת אומר רש"י הקדוש "ותדבר מרים – אין לשון דיבור אלא קשה שנאמר 'דיבר איתנו אדוני הארץ קשות' ".

העמידה פנים אל פנים, מתוך יישוב הדעת, רק היא המאפשרת להשמיע דברים קשים. אין תוכחה באה מריחוק, תוכחה באה רק מתוך שמחה וקירוב הדעת. אמנם 'אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה', אך באמת יום הדין ויום התוכחה הוא יום הקירוב הגדול ביותר. דיבור נובע מעמידה פנים אל פנים ואין שמחה גדולה מזו, ואין קירבה גדולה מזו היוצרת יכולת לראות את המציאות כולה על כל מרחביה גדולה מזו. כשאין קירוב א"א להוכיח, ולכן חז"ל אומרים שהיום אין מי שראוי להוכיח, אין מי שיודע לקבל תוכחה ואין מי שיודע כיצד להוכיח. אמירה רכה כשאינה נובעת מדיבור, אותה אמירה שליוותה אותנו שלושים ושמונה שנה, היתה רכות שבאה כתוצאה מריחוק. מרים המדברת על משה, מדברת דברים קשים מתוך הקירוב הגדול שהיא חשה למשה רבינו. כשהנביאים מוכיחים הם מוכיחים מתוך אמון וקירוב. דברי תוכחה באים מתוך ראיית האדם כולו וניסיון להעמיד אותו מול הפער שבין המקום האמיתי שלו לבין המקום שהוא מרגיש כמקומו, פער בין מקומו האמיתי הגבוה יותר לבין ההרגשה שלו שנובעת מחוסר אמון בעצמו. קשה לשמוע דברי תוכחה, כי קשה לאדם לעמוד מול אמת גדולה שכל כך מאמינה בו, עד שהיא מסוגלת לתבוע ממנו גדלות זו.

כשאנחנו עומדים על סף הכניסה לארץ, חודש ושבוע לפני פרידת משה מאיתנו ועלייתו לגנזי מרום, משה רבינו מכין אותנו לקראת הכניסה לארץ, ואומר לנו כי כל כשלונות המדבר נבעו מחמת מה שלא הכרנו את גודלנו, מחמת מה שגודל זה מנסה למצוא את דרכו במציאות הפתלתלה אינו מצליח כי איננו מאמינים בעצמנו. המצוות המתחדשות לנו, כוחות החיים המתחדשים בנו, יוסיפו לא רק אתגרים חדשים אלא יגלו לנו יותר ויותר מה אנו ומה חיינו באמת. 'וישמן ישורון ויבעט' אלה הדורות שלנו, של ביאת המשיח. מתחדשים בנו כוחות שאיננו יודעים לקראם בשם, מגיע משה, מוכיח ומלמד אותנו להבין את הגודל, וליצור מתוך כך תביעה פנימית.

'משנכנס אב ממעטים בשמחה', השמחה היא שמחת העמידה פנים אל פנים. היום השמחה מתגלה דרך עומק התוכחה, דרך המוכנות הפנימית שלנו לשמוע תוכחות, להתמלא בענווה ודווקא מתוכה להבין את גדלנו ולהיות מסוגלים לעמוד בתביעה זו. בית המקדש שנחרב הוא יצירת מצב של הסתר פנים, מצב בו אנו נזופים ואיננו מסוגלים לשמוע תוכחות. קוראים אנו בימים אלה את פרשת דברים, ובהמשך את ספר דברים כולו, כי בו נעוצה הנחמה הגדולה, האמון הגדול, הקירוב הגדול, שככל שנקשיב לו יותר כן ייהפכו ימים אלה לששון ושמחה.

שבת שלום  

השארת תגובה