"… אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת, אין אתם רשאין לישבע בשמי אלא אם כן יהיו בך כל המידות האלה שנאמר: 'את ד' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תישבע' עד שתהא כשלושה שנקראו יראי אלקים, אברהם איוב ויוסף… אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעשות מצוות ואין לך עבודה אחרת לכך נאמר 'ואותו תעבוד'. 'ובו תדבק' וכי יכול אדם לידבק בשכינה…? אלא כל המשיא ביתו לתלמיד חכם והעושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו זהו שנאמר עליו 'ובו תדבק'. אם יש בך כל המידות הללו אתה יכול להישבע ואם לאו אי אתה יכול להישבע" (ילקוט שמעוני מטות)
המושג אמת, אותו באה השבועה להביע, אינו רק המושג שאנו מכנים אמת – ממשות אובייקטיבית קבועה. 'לא תהיו סבורים שמותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת'. אמת הנקבעת בשבועה, היא אמת של רוממות החיים כולם. הנדרים והשבועות הם ביטוי למצב בו אדם חי את חייו הפנימיים ללא שום התפעלות מן החוץ. אין הוא רק מביע הד קלוש של חיים עליונים, אלא הוא עצמו מצוי בהם. כשהוא נשבע, הוא יוצר מצב של קביעות לא רק בחיים הפנימיים, אלא שאותה בחירה מתגלה בכל הרבדים כולם באופן קבוע. פרשת הנדרים נאמרה בלשון 'זה הדבר אשר ציוה ד' ', חז"ל לומדים מכאן על מעלת נבואת משה המתנבא באספקלריא המאירה ואינו מתנבא רק בסגנון של 'כה אמר ד' ' אלא ב'זה הדבר'. כשנביא מתנבא, הוא מתרומם לחיזיון מופלא, אותו הוא צריך לתרגם לעולמנו המוגבל והמצומצם. פער זה יוצר מצב בו על גבי החיזיון הנבואי, נזקקים לאמירה מתרגמת ומצמצמת הבאה בעקבותיו – 'כה אמר ד' ', אך משה רבינו מפגיש אותנו עם דבר ד' ממש, כמורה באצבעו ואומר 'זה הדבר'. מעלת נבואה זו נחשפת בפרשת נדרים, כי היכולת לנדור בנויה על יצירת חיים אישיים שאין בהם פער בין הפנים לבין החוץ. יכול אדם לחשוב שהוא כבר נמצא בתוך חיים פנימיים ברצונו, במחשבותיו, בשאיפותיו, ומתוך כך לנדור, אומר הקב"ה לישראל שהיכולת להישבע תופיע רק אם אכן תהיו בנויים באופן שהלבושים החיצוניים שלכם יהיו מותאמים לחלוטין לעולם המחשבה הפנימי, הבא להביע אמת אלוקית עליונה. לינאי המלך היו אלפיים עיירות בהר המלך 'וכולם נחרבו על שבועת אמת'. חשוב שאדם יעמוד בדיבורו. גם אם אינו נשבע, האדם מחויב לשמור על דברים שהתחייב 'מוצא שפתיך תשמור'. אך שבועה נובעת מספירה אחרת של חיים.
רבי ישראל סלנטר מגדיר את מידת האמת – 'שלא להוציא מן הפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתתו'. כשמגיעים לשבועה צריך לעמוד במדרגה של 'לא להוציא מן הפה שבועה שאין החיים כולם מעידים על אמיתותה.' תביעת חיים כזו המתגלה ביראת שמיים אדירה, בעבודת ד' המקיפה את כל החיים ובדבקות בו יתברך, מאפשרת את השבועה. אהרן הכהן בסוף ימיו מגלה כי צורת ההופעה שלו בחיים יצרה זהות בין הפנים ובין החוץ. משה רבינו מצטווה להפשיט את אהרן מבגדיו ולהעבירם לאלעזר. בגדי הכהן הגדול אינם רק מעטה חיצוני, ואפילו אין הם באים רק בכדי להצניע חלקים אינטימיים. בגדי הכהן הם 'לכבוד ולתפארת', להאיר ולהקרין את פנימיות החיים גם בחוץ. 'ולא היה משה יודע כיצד יפשיט… אמר הקב"ה אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי… משה מפשיטו ומלאכי השרת מלבישין אותו' (ילקוט שמעוני מסעי). בסוף חייו מתברר כי לבושיו החיצוניים של אהרן, הן ביטוי של עצמיותו, ולכן גם אם מורידים צורה אחת של לבוש, מייד מלאכי השרת מלבישים לו את אותו לבוש בצורה עליונה יותר. הקביעות הגדולה הזו בחיים הפנימיים יוצרת מצב בו גם אם מתחלף הלבוש החיצוני הוא נשאר נאמן לעצמיותו, כי אצל אהרן כל רבדי החיים הביעו את פנימיות שאיפתו. לכן הוא מת בנשיקה, כלומר בחיבור של דבקות כה גדולה, עד שהתעצמות החיים הפנימיים באופן שהגוף כבר אינו מסוגל לשאתם, לא הופיעו כסתירה, לא הופיעו בייסורים המבטאים את תנודות הנפש הקלועה בין הגוף לנשמה, אלא בבת אחת. 'כשראה משה היאך מת אהרן, נתאוה משה למיתתו'.
ערב הכניסה לארץ וירושתה, כשאנו עומדים לצאת מענני הכבוד, אנו נתבעים לעמוד ברמה הגבוהה הזו של הנדר. ליצור מצב בו כל גלי החיים החיצוניים אינם יוצרים התפעלות, אלא אדרבה החיים כולם מושפעים ומוקרנים מתוך הקביעות ביראת ד', בעבודת ד' ובדבקות. בניין בית המקדש, מכון היראה והאהבה, הוא תוצאה של חיים לאומיים כאלה, השואבים כולם את מקורם מהפנים, ומסוגלים להשפיע מאורם החוצה, ולכן אע"פ שאין נותנים לגויים לבנות עימנו את בית המקדש, כדי לבנותו בצורה מקורית עצמית ספוגה ביראת השמים המיוחדת שלנו, חזון הכל הוא 'נכון יהיה הר בית ד' בראש הרים ונהרו אליו כל גויים'. ימי בין המצרים, ובפרט השבתות שבהם, הם ימי תשובה וחזרה אל העצמיות המקורית שלנו, אל דיוק החיים והתמלאותם ביראת שמים ודבקות עצומה שתתפרץ בעזרת ד' ותתגלה בכל המרחבים בבניין בית המקדש. 'ימין ושמאל תפרוצי… ונשמחה ונגילה'.
שבת שלום