בס"ד

משה ובלעם –לפרשת בלק

"…במשה ייתר אות אחת, בבלעם חיסר אות אחת, במשה חיסר דבר אחד, בבלעם ייתר דבר אחד. במשה כתיב 'ויקרא אל משה' (בתוספת א' ) בבלעם כתיב 'ויקר אלקים אל בלעם' (בחיסור האות א'), במשה כתיב 'הודיעני נא את דרכך' (ולא הודיעו), בבלעם כתיב 'ויודע דעת עליון' " (ילקוט שמעוני בלק)

לכאורה חז"ל מלמדים אותנו שיש יתרון לבלעם על פני משה, משה אינו יודע דעת עליון ואילו בלעם יודע. וכי יעלה על הדעת שמשה מנחיל התורה ידע פחות מבלעם את דעת עליון? חז"ל מלמדים אותנו על היתרון שיש למשה, אך בצורה עמומה במקצת – אם מילת הפניה של רבש"ע אל הנביא אמורה להיות 'ויקרא', אם כך הקב"ה אמנם חיסר אצל בלעם אך לא ייתר אצל משה, ואם הפניה אמורה להיות 'ויקר' הרי שאצל משה אמנם התווספה האות א' ולעומת זאת אצל בלעם לא נחסר כלום. פלא פלאים.

כל הנביאים מתנבאים בשם ד', אך למשה קדמה קריאה לנבואה. הנביא מתנבא באשר הוא, מתפשט מחושיו וזוכה לדיבור האלוקי, מוסיף עליהם משה שלפני הדיבור קדמה קריאה אליו. כשאדם קורא לחברו, הרי הוא מכניס אותו לפנים ממחיצתו. יושב הוא במקומו, וחברו מגיע אליו. כשהקב"ה קורא לעבדו נאמן ביתו, הרי שלפני עצם הנבואה נוצר יחס עמוק של הכנסת משה לפני ולפנים, וכל כולו של משה מתעלה ומתרומם אל המפגש הזה, באופן שאין הוא צריך להיפרד מחושיו, ואין הוא נזקק למשל, אלא 'פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות'. קרבת אלוקים המיוחדת הזו היא יתירה על פני כל הנביאים. לעומתו בלעם נחסר מכל הנביאים 'ויקר אלקים אל בלעם', המפגש הזה בעצמותו הוא מקרי, ומתבטא כיחס שבו הקב"ה מגיע אל בלעם. בלעם אינו יוצא מחושיו גם הוא, אבל לא בגלל רוממות החיים, אלא בגלל אותו חזיון מקרי בו הקב"ה מתגלה אליו באשר הוא. האות האחת היא סימן לייתור כמו שהיא סימן לחיסור.

נח לרשעים שיהיו סומין שעיניהן מביאים מארה לעולם.. וכן 'וירא בלק' עליהם נאמר 'ותחשכנה עיניהם מראות' אבל צדיקים יראו וישמחו… 'וירא פנחס בן אלעזר' (ילקוט שמעוני בלק). בלק רואה את עם ישראל ומתמלא שנאה, ולכן הוא מביא את בעל העין הרעה, בלעם כדי שיראה אותם ויקללם. העין הרעה מקבעת בעולם את היש הגלוי, אם זה היש החושי שממנו עלינו להתרומם, 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', ואם אלו גילויי החיים שבפועל היוצרים את המבט הפסימי. הרוע מקבע את המצוי ללא כל אמון ביכולתו להשתחרר מהגבלתו. מראה החושים הוא קצה של תנועות חיים שלמות, שאם אנו זוכים, אנו רואים אותם. כשבחורי ישראל שלא הייתה להם אישה, היו נפנים ובאים לראות את בנות ישראל החולות בכרמים, הם היו שומעים אותן אומרות 'בחור שא עיניך'. כדי לראות את העומק שביופי, כדי לחדור אל עומק הטוב המונח ביחס המשפחה, כדי להעמיק ולחשוף את היופי המופלא של יראת השמים המתגלה מבעד לחרכי הכיעור, צריך לשאת עיניים, צריך לרומם את המבט למפגש של חיים שלמים המקיפים כל. עין טובה מפגישה את האדם עם כל חיי היש, משם נובעת ראיית אבותינו הקדושים: אברהם אבינו היושב פתח אוהלו 'וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים'; יצחק אבינו היוצא לשוח בשדה לפנות ערב, 'וישא עיניו וירא והנה גמלים', והם חקקו בנו את עומק הראיה למרחוק, עד למראה הנבואה. פנחס בראייתו, מסוגל לרדת לשורש השורשים של מעשה זמרי, ולתבוע את עלבונה של האהבה האלוקית המקיפה, המתגלה בכנסת ישראל כולה, שנפגמה כתוצאה מחטאו. אין הוא רואה רק את המעשה הפרטי הזה, אלא את כל ההקשר הכולל. ובזה הוא הופך להיות לכהן הנכנס גם הוא לפני ולפנים כדי לכפר על עוונותיהם של ישראל.

כשמשה מבקש את ידיעת דרכי ד', אין הוא נענה, אך במקום זאת מתגלות אליו יג' מידות הרחמים. בלעם הרשע העומד מחוץ למחיצתו של הקב"ה יודע בידיעה חיצונית את הופעת הנהגת ד' בעולם, אליה הוא מכוונן, ומתוכה הוא מנסה לגזור קללה על עם ישראל חלילה. עצם היכולת לבנות עין רעה למרות ידיעת דעת עליון, מורה לנו כי ידיעתו זו היא ידיעה חיצונית שאינה מרוממת אותו ואינה מרוממת את העולם. דרכי ד' הפנימיות מכוסות מבני האדם, אך עומק השקיקה אליהן הופכת אותנו להיות שותפים ומביעים בחיינו את עבודת ד' הזו של ההתהלכות בדרכי ד'. בקשת משה, עומק חפצו ורצונו, הם החושפים את הנהגת הרחמים העליונים, את המבט המרומם, המקשר אותנו אל עומק חפץ ד', המרים את המציאות גם בזמנים הקשים של החטא. אי הודעת הדרכים היא סוג של הכנסת משה אל הפנים, אל מצב בו אין פער בין הנברא לבורא. כל עוד יש מחיצה אפשר לדעת, לנסח, לצפות מבחוץ, זו מדרגתו של בלעם. משה רבנו, הנקרא אל קדש הקדשים פנימה, מגלה ידיעה פנימית שאינה מובעת כתוכן חיצוני, כידיעה בעלמא, אלא כהיותו המשך של בריאת העולם, כהיותו עובד ופועל את הופעת חפץ ד' המרומם את העולם למדרגה של טוב רחב כל כך שאין כל העולם כולו כדאי לו. משה מגלה לנו מה אנו ומה חיינו, מה עומק המשמעות של העין הטובה שבעצם ראייתה מברכת את המציאות כולה.

שבת שלום.