זמן וטהרה – לפרשת חוקת

" 'והייתה לעדת ישראל למשמרת' – לפי שבעולם הזה ישראל מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן, אבל לעתיד לבא הקב"ה עתיד לטהרן, ומה טעם? 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם…' " (ילקוט שמעוני חוקת)

סדר ההיטהרות במובן האישי, המתגלה בחוקת הפרה האדומה, הינו גילוי של סדר טהרה כללי יותר. המדרש מתאר את הפרה האדומה כמלכויות המשעבדות את ישראל: "פרה- זו מצרים, אדומה – זו בבל… תמימה – זו מדי…אשר אין בה מום – זו יון… אשר לא עלה עליה עול- זו מלכות רביעית"  הגלות מטהרת אותנו מטומאה שדבקה בנו. אותן מלכויות המשעבדות אותנו הן חלק מסדר טהרה של עם ישראל כולו. סדר טהרה זה מתחיל בעצם חורבן הבית: "פרה – אלו ישראל…ושרף את הפרה לעיניו – 'וישרוף את בית ד' ואת בית המלך' ".

אך סדר עליון זה הוא עדיין זמני, הוא עדיין נמצא בקנה המידה של העולם הזה. מיטהר האדם מטומאת המוות אך המוות עצמו נשאר בעולם. מסוגל הוא להינתק בפועל מהטומאה שבמוות, אך המוות עצמו לא נעלם. הטהרה מהטומאה מגלה כי הן אמנם חיינו מוגבלים, 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה', אבל חיים אלה הם התנוצצות מחיים בלתי מוגבלים. מצב זה מופיע כחוק, כמציאות עליונה המגלה בעומקה את הקשר שבין החיים המוגבלים לחיי העולם הבא. כך גם רמיזת חז"ל על חוקת התורה 'אדם כי ימות באוהל – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה'. עמל התורה מגלה את חיי החיים, את המגע עם אותם חיים הנדמים לנו כמוות. המוכנות להשתחרר מחיים מוגבלים, חוסר הפחד לעמול ללא גבול ולהשתנות, ממשיך את אותם חיים עליונים המתגלים בחוקת הפרה, אל חיי האדם. אך עדיין נותר מסגר בעולם המפריד בין החיים הגלויים לחיי החיים, המפריד בין עומק הגאולה לחושך הגלות; הן אמנם שהגלות מטהרת, הן אמנם ששריפת בית אלוקינו הוא חלק מהתיקון השלם, הצד הגלוי חווה את המוות, ההעדר והחיסרון.

ובאמת משה רבינו עצמו כשהוא לומד בספר ויקרא את פרשת אמור, 'לנפש לא יטמא בעמיו', אינו מקבל תשובה ישירה לשאלתו מה יקרה אם אכן הכהן יטמא, עד שנתכרכמו פניו. ספר שלם צריך לעבור, מהלך חדש של דעת אלוקים צריך להתחדש, עד שנהיה ראויים לתשובה, לאפשרות התיקון. שלושים ושמונה שנים שבהם היינו נזופים, הן בחינת גלות בתוך המדבר, הן הסתר פנים, ובאותן שנים הולכים ומתים כל אותו דור שלא רצה להיכנס לארץ ישראל, ארץ החיים. רק לקראת סופה של ההליכה במדבר, רק כשעם ישראל מתחיל לחיות את הסבלנות הגדולה הנזקקת להליכה מהותית העסוקה כל הזמן בתיקון השלם, רק אז מופיעה הטהרה החודרת לכל פרט. אך טהרה זו המוגבלת, היא משמרת לימים גדולים יותר.

'אמר רבי ינאי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת' צדיקים שבמיתתם נקראים חיים, מגלים ברגע מיתתם את אותה חיות של דבקות מוחלטת באור אין סוף, מיתת הנשיקה, היא מידת הדבקות ללא גבול, שאינה מבחינה בין התגלות החיים בגוף לבין התגלותם מעל הגוף. זהו השלב המעביר אותנו לארץ ישראל, לארץ בה נוצרת תביעה לגלות את החיים העליונים הבלתי מוגבלים בתוך הגוף, את זיו העולם והדרו שבתוך הטבע, להוציא אותו מאילמותו, לגלות בתוכו את תנועת חפץ ד' הבלתי גבולית. סדר הגאולה והתיקון המתחיל בגלות, בחורבן, הוא סדר של שעה, המטהר כפי מידת העולם. מיתתם של צדיקים כפי שהתגלתה באחרית הגלות, היא אותו מצב עליון בו נוצרת שקיקת חיים אדירה ואז, כשחוזרים לארץ ישראל, הקב"ה מטהר אותנו בעצמו 'וזרקתי עליכם מים טהורים'. מגלה הקב"ה שכל הטהרות הקודמות היו אך משמרת לגאולה הפורצת כל גדר ומגלה את חיי העולם הבא בתוך חיי העולם הזה ממש. ורבי עקיבא, הרואה את הגאולה גם בתוך הגלות, מלמדנו כי טהרת יום הכיפורים האישית, היא גילוי של אותה טהרה כללית שהקב"ה מטהר בה את ישראל 'שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים… ואומר מקוה ישראל ד' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'.

שבת שלום  

 

השארת תגובה