המשפטים הבאים אינם צריכים להיות ההתחלה, הם סופו של תהליך, ועצם ההשמה שלהם בהתחלה תיצור ניכור אפשרי. לא נמצא להם בינתיים שום מקום הולם, ואולי כדאי לאור זאת לקרא את כל הדברים הבאים כניסיון לאסוף משהו מטיפות החיים ההולכים וניגרים מסביב, בינות לטיפות עכורות שצבר האבק והעפר שבתוכן גורם להן להקדים במעט את הטיפות הנקיות, בגלל חוקי כבידה מסוימים השוררים על הכוכב בו אנו מצויים, שהוא חלק מיקום שלם הבנוי גם הוא כך, אלא שחוקי הכבידה הנפשיים רלוונטיים רק לחלק משוכני כדור זה. חוקים אלה נוטים לשמוע את החלק הראשון של הדברים, ולא תמיד מצליחים לצלוח את השלב הראשון. ההתפענחות היא לפי מי שמתגלה ראשון, הוא הנוכח, הוא המלך, דרכו אנו שומעים קולות נוספים, ואף אם הוא מאפשר זאת ברוב נדיבותו, הוא, ולא תמיד במשים, בונה את ההקשר של הכל.

המהות התורנית אינה רק של תוכן אלא גם של צורה – דוד המלך אינו משתווה לביאליק לא רק בגלל התוכן השונה אלא בגלל הצורה השונה. יציקת המהות לכלי אחר משנה אותו לחלוטין, אינה מגוונת אותו או צובעת אותו בצבע חדש אלא יוצרת מהות. את האדם אנו יוצקים לביטוי האומנות, את נימי נפשו העדינים הרוטטים אלי רוח ומתנגנים מכח המגע איתו, נגינה חרישית שכמעט אינה נשמעת, והאומנות מקרבת את האוזן והלב אל ההתרחשות הזו, הופכת אותה למרכזית בהוויה הקיומית שלנו.

האם יצירה של בחורים לומדי תורה היא פשוט 'כתובת' אחרת, עמוסת צורה של חוויות השונות בתוכן אך לא בצורה? האם יש משהו בצורה חדשה, אחרת לחלוטין, שכמובן אינה דוד המלך, אך גם לא ביאליק? קומתנו קטנה אל מול ביאליק ואלתרמן, אין לנו את הכשרון השירי של אצ"ג ולא הספרותי של יזהר, אך יש זווית חיים שלא הושם אליה לב מספיק. האם רק מתחיל להירקם מקום, או שמא יש כאן משהו אחר במהותו, לא תורה (לא דוד המלך ולא שלמה, לא נביאים ואפילו לא אחרונים ) לא שירת חול (של ביאליק ואלתרמן), אלא ניסיון לסלילת דרך לשירת קודש שאולי סמן לה יהיה רבי יהודה הלוי (עם כל פערי התקופה, הסגנון ואפילו המבוקש)? סלילת דרך, כי החוויות שלנו פשוטות יותר וראשוניות יותר, ושרי קודש צריכים להיות כאלה שאינם רק מצויים שם בשאיפתם אלא שכל חייהם בנויים על עומק אשר כזה. אפשר אולי להכשיר לבבות לצורך כזה.

משהו בקצב ההתפענחות של המציאות מופיע בצניעות, קשב לא רק למקצב הפנימי, אלא לפעימות לב שאנו חלק מהם. האם אין בכך שלילת החרות? בודאי כשאנו חשופים לניסיונות המוסיקה המודרנית והספרות המודרנית וזו שאחריה להשיל כל קנה מידה חיצוני ליצירה, ניסיון שאולי לא תמיד צולח ליצור משהו משמעותי אבל הוא כן עם עצמו לחלוטין.

אולי לומד תורה מפתח כנות אחרת -לא פחות אמתית- כנות של הקשבה, ודומיית הקשב מולידה צלילים בעלי מקצב אחר.

נתחיל מאדם המשיל אט את אלמוניותו, ומתגלה אלינו רבדים רבדים. אפשר שאיננו מכירים את שמו, אך בהמשך יהפוך הקשר המתרקם לסוג של ידידות ברובד עמוק יותר של ההתרחשות האנושית.

יוצא לו אדם בבוקר אל הרחוב ואינו יודע כי עוד מעט קט תעצור לידו בחריקת בלמים מכונית. האם לידו ולא קצת מאוחר מידי? ועד כמה מאוחר? ושמא הוא כן יהיה מסוגל לקום, האם הוא יישר את מכנסיו שנתקמטו, האם יעמוד מול הנהג ומבט תודה יישקף מבין עיניו על תושייתו של הנהג שלמרות מהירות נסיעתו הצליח להבחין בו שבחוסר שימת לב החל לחצות את הכביש, אמנם בצדק אך לא בחכמה, או שלחילופין ירים את קולו על הנהג שנוסע כמשוגע ברחוב מלא המיית ילדים, ולא עליו יצעק אלא על החברה המאפשרת התנהגות כזו, וכבר הולך הוא וצועק ומבקש תעודות, והנהג, צעיר עם שיער רגיל בהחלט, עיניים חומות וקול רועד קימעא מנסה להתחנן על נפשו, אבל לא באופן המשפיל, המעורר סוג של רחמים, אלא בענייניות המנסה לעורר אמפטיה, ושמא בכלל הוא החליט לצעוק, אולי כדי להגן על עצמו, על אותו כושל מרושל שחצה את הכביש בלי להסתכל, מנימת קולו אכן נשמע שהוא עושה זאת כדי להגן על עצמו והוא לא ממש משוכנע שאכן כך קרה, אבל הביטחון שניסה להפגין פוגג אך לרגע את עצביו המרופפים של בן שיחו שתהה לפתע מה מרחק הגילאים ביניהם, והאם כך ראוי שתתנהל שיחה ביניהם, שיחה שאכן נסתיימה בקול ענות סליחה והתנצלות, והבטחה לבוא לבקר אם יזדמן לפה פעם נוספת כי כרגע הוא ממהר כמו שציין כבר באותה התחלה שנשמעה זעומה למדי, ולפתע היתה תפנית בכל השיחה ושמש מאירה נגלתה, לא כי קודם התחבאה אלא פשוט עתה יש תשומת לב לאותם אגלי זיעה שלא היו מתהווים אם הנהג היה ממשיך להיות בתוך רכבו הממוזג, וידידינו שהותיר לנו מספיק זמן להיקשר אליו עד שאפילו לצבע התכלת של חולצתו הספקנו להתרגל וכמעט אף לשים לב לחגורה המותרת במקצת, היה מגיע במהירות רבה למחוז חפצו, באופן שאותם גלי חום הלופפים אותם כעת לא היו מורגשים, אבל אם כך היה לא היינו מספיקים להתיידד, וכל עושר הלשון, ועירסולי השפה לא היו מתהווים ושולחים לשונות אל אותן סיטואציות דקות המרכיבות את מבע הנפש. ואולי יתווסף כאן הרהור על שבירותם של החיים, על קלונו של המוות המתגלה בסתמיותו, כשלפתע המוות מצוי יותר באי ההתרחשות, באותה מהירות של הליכה שלא מאפשרת לנהג אטום המבע להיפגש עם אדם החוצה את הכביש מישיר מבט לפנים ואינו לוכד כלל את עיניו של הנהג שיגיע כמה דקות אחריו אל אותו מקום, כי הזמן, הוא בעצם הסיפור, או אולי הרקע לו. כמה טוב שיש זמן כזה, זמן המסוגל לעצור באותו רגע בו מצווה עליו הסופר בדממה בוטחת.

זקוק הוא האדם לסופר, המקשיב את צעדיו, המסוגל לקרא בשם לכל אותה התרחשות שבאה, לסלול נתיב ברור בתוך הכאוס הגדול העומד להתרגש עליו, לשרטט איזה קו בתוך אותו תוהו ובוהו סתמי שמסביבנו, לתת מקום לנפש להתרווח. זקוק הוא למשורר שייתן שם לאותם רווחים בהם לא מתרחש משהו, ואין בהם מקום ואין זמן, ואין תנועה גלויה, זקוק הוא למוסיקאי שישמיע את צלילי ההתרחשות החרישית שאת שתיקת מרווחיה שומע המשורר, ואת גילוי מצעדיה מתאר הסופר, המוסיקה של אותו רפרוף עדין של לבוש צנוע האופף את סודו של האדם; לצייר שילכוד את הסיטואציה לכל רבדיה, גם אלה הנראים וגם הבלועים בתוך כל אותם צבעים וצבעי צבעים המרכיבים את הרקע הבלתי נראה, וגם לפסל המצליח לכלוא את התנועה שבתוך כל אותו חומר ענק הנילוש בידיו האמונות המגלות את עומק החיים המצויים בדומיית הדומם.

ולוואי ויכולתי להיות כמו אב סבי שבדמיוני תמיד מצטייר כרכון על דף גמרא גדולה, זקנו מתחכך בממשות הספר, עיניו רואות את האותיות ורוחו מתמזגת עם התוכן, עד שכל כולו שקוע בתורה, ממנה הוא שואב את תמצית חייו, והיא מאירה את עליבותם של גלגולי פרנסתו וצאתו ובואו אל רחובות אותה עיירה שאפילו איני יודע כיצד היא נקראת, וקל וחומר כיצד היא נראית, ואם אכן היתה פרנסתו עלובה, והאם היה לו זקן ומה אורכו, אך אני עצמי מוצא את עצמי כותב עליו, כותב על עצמי, מחפש גם מקומות אחרים, חי אחרת. אין העולם מתחלק כמו אצלו רק לפי הכרחים – הכרחי פרנסה, אכילה שתיה ושינה, הכרחי קיום הדת והרוח. אולי שם, בעולם הדת והרוח היתה פינה של חופש, אבל היום החופש מצוי בכל פינה אשר לחיים, וגבולות ההכרח הולכים ומצטמצמים ודווקא הקיום של הנפש המתרעדת אל מול אור השמש, אל מול עלי כותרת נפתחים, אלי רגשות נפקחים בעומקה, אלי רמיזות חיים מכל עבריה – מלאי חופש. ואדרבה הצורך להקשיב, לשמוע, מרגיש לנו כהכרח.

ולוואי ויכולתי להיות כמו אב סבי?

האם אבי סבי היה זקוק לזה? האם גם הוא הרגיש כך את אותה חשיפה צרובת שמש צהובה גדולה או את הקור והרוח המצליפה?

הסופר, המשורר, הצייר  ואפילו המוסיקאי, כולם מתארים את היש, צומחים הם מה'למטה', מהסיטואציה, מטפסים אלי גובה או יורדים אלי עומק, כשנקודת הייחוס היא עולם שכבר ישנו, הוא הזמן הליניארי שלשווא אנו מנסים לפרוץ אותו. הסופר והמשורר לכאורה מפקיעים את הסיטואציה מממד הזמן שבה, מאריכים את אותו רגע ובדרך כלל עושים זאת בחן ובכבוד, אבל לולי הזמן המחבר את האנשים אל המקום בבת אחת, לא היו הסיטואציות מתרחשות.

זקוק אני לאבי סבי שמעולם לא הכרתי, ולמען האמת אף את שמו איני יודע. לאבי סבי היה מקור של יצירה של מה שאין, של געגוע וחלום, של ספר התהילים של דוד המלך שלא ברור אם הבין לחלוטין את מילותיו, את שירתו, אבל נגע בו במקום אחר לחלוטין, מאד אמתי.

ביאליק דומה יותר לכינור מכוון המפיק צלילים הגנוזים בו. בלעדי הכינור לא היו הצלילים, בלעדי ביאליק – ביאליק כמשל – לא היו מילים ושמות וריחות, ומבט, והרף עין, ורפרוף עדין על פני שדה הבר, וניכוש הקוצים, והשמים הניבטים ומשתקפים מבעד לים המילים.  

דוד המלך, משה רבנו, ישעיהו וירמיהו מביטים אחרת, הם יוצרים, הם בוראים, המילה שלהם אינה מגלה את מה שיש, אלא מהווה ממש את מה שאין. האומן קורא בשמות לנימי נפש דקים, קיימים ויוצר געגוע למה שאין, דוד המלך מהווה משהו חדש, חדש תמיד, ולכן הגעגוע בסופו של תהילים מצוי בתוך מה שיש, געגוע בלתי פוסק, כיסוף שמתמלא ובד בבד אינו נגמר. מעיין המחדש ומתחדש תמיד.

אבל אותם רישומים עדינים של המשוררים והסופרים, אותם שאינם מתיימרים אלא לספר את הידוע, לתאר את המפורסם, לתת שמות וצלילים רעננים וזוויות חדשות לחיים, בונים איזה עולם המסוגל להיפגש בצורה מלאה יותר עם החיים, וליצור מפגש מחודש גם עם ספר תהילים, להרגיש את הרעפות המטר ונטיפות הטל המתרחבות ומתרחבות וחובקות עושר גדול יותר ובהשתקפות שבתוכן רואים אנו את העושר שבגוונים.

רק אם נפסיק להשוות ולמתוח קו בין דוד המלך לביאליק נוכל להתייצב על הציר שביניהם. מתארים את היש, אם בכוחנו שלנו או מוצאים אחרים שיהיו לנו לפה, ושומעים את האין, קוראי שמות ומקשיבי חיי עולם.

לכן יכול היה שלמה לכתוב את שיר השירים ואנחנו לא. הצמיחה מלמטה מאפשרת מבט נקי וטהור, רענן וחף מכל הקשר שאינו עצמי, רק על גילויי חיים שבהם איננו סובלים מהטיה. אבל אולי בעצם כדאי להתחיל אחרת, ממוסיקה.

הדבר הראשון שתופס את האוזן כשאנו מקשיבים ל'בולרו' של המלחין הצרפתי האימפרסיוניסטי מוריס ראוול הוא המקצב. לא רק בגלל שבאמת אלו הצלילים הראשונים של היצירה, ולא רק בגלל המקצב הכל כך מסוים של היצירה, אלא שנדמה כי כל היצירה היא רק פירוש ורקע למקצב. הנושא המוסיקלי של היצירה הקצרה הזו, קצר עד מאד, וחוזר על עצמו לאורך כל היצירה, ללא וריאציות כמעט. כל חזרה מוסיפה עוד כלים לנגינת הנושא, וזה בעצם השינוי שקורה ככל שהיצירה מתקדמת. במבט שני ניתן לראות כאן עושר של צלילים המתאגד על ידי מלודיה והופך אותה ממונוטונית משהו למגוונת מאד.

אך המקצב. דווקא בתקופה אימפרסיוניסטית המדגישה יותר את ההבעה הנפשית, את ההתרשמות הנחקקת בנפש, התרשמות היוצרת איזה שהוא ניגוד למקצב המונוטוני של החיים, הנה כי כן יוצר לו אחד ממובילי הזרם בצרפת, יצירה שכל כולה מקצב. או שמא נאמר את התרשמותו ממציאות המקצב או ממציאות הזמן בכלל. אתה יכול להוסיף תווים, אתה יכול להתפרס במרחב, אתה יכול להתעשר, אבל על כורחך אתה נאלץ להתקדם באיזה קו ליניארי, מקצבי של זמן.

אם ננסה לקרא ספר לקול צלילי הבולרו נוכל מייד לחוש בדיסוננס הכבד. הזמן בספרות שונה לחלוטין, הוא אלסטי יותר, אם אך נתאר אפילו סיטואציה פשוטה כמו: הוא סקר במבטו את האיש המזוקן הכפוף העומד מולו, אדם שלא כובד משא החיים הביאוהו לכפיפות קומה זו, אלא דווקא גובהו ועוצמתו הם הגורמים לו לנסות להצטמצם למרחב קטן כזה של בני תמותה שכמותנו. החולצה העשויה היטב, הרכוסה באופן מדויק, ומקיפה את הגוף הרזה, אך לא באופן בוטה, רימזה בהחלט על הבנתו של האיש בהוויות העולם, וגם, במידה מסוימת על יכולותיו הכלכליות, ששוב, גם הן ניסו להצטנע מאחורי פשטות הלבוש. גם מבטו הישיר של האיש, שסקר ללא כל ניסיון לחפות על סקירתו זו את האיש העומד מולו, המנסה לסקור במהירות מיומנת של בלש ולאגור כמה שיותר פרטים על…"מבט בזמן אמת לוקח שניה, אך לקרא את תיאורו של המבט, את משמעותו, את שלל הפרטים הניבטים בהרף עין, לוקח כמה דקות לפעמים. ובאמת מהו 'זמן אמת', האם המטרונום הקובע דימוי של התקדמות מסוימת מפעימה לפעימה? האם זה של השעון המחולק לשניות? הלא את המטרונום ניתן לכוון למהירויות שונות, והשעון, גם בתוכו ניתן לשחק בין שעות לדקות, לשניות, לעשיריות השניה וכן הלאה, איפה מתרחשת ההתקדמות ה'אמתית'? המוסיקה מתרחשת בזמן, גם זו המודרנית, מודעת להתכתבות המתמדת עם זמן. הספרות מנסה ללקוט את ההתרחשויות לאו דווקא לפי סדר עובדתי כזה או אחר. הספרות מראה לנו כיצד הזמן הוא כמות, ואיך מתרחשים הדברים, ההתרחשות האיכותית נמצאת בעומק דינדוני הנפש. אותו דנדון עמוק משתקף באיש המזוקן כמו גם בעומד מולו, ועובר באופן חרישי לקורא העומד מול שניהם וכונס אותם לתוכו. החוויה הספרותית יוצרת משהו אחר באקט הקריאה, משהו חדש, סוג של חברות חדשה וברית עלומה בין הספר ובמובן מסוים הסופר לבין הקורא, ברית הנכרתת פעם אחר פעם בכל קריאה מחודשת בספר.

איזה מובן של ברית נכרתת בין הסופר לקורא שאינו מכיר, שאפשר שייוולד מאתיים שינה אחרי מותו? בתוך העשייה האומנותית יש איזה מובן מאליו של שפה, לא זו המדוברת, אלא זו הנילושה בינות לצבר דמיונות, נימי נפש, זיכרונות אנושיים, תרבות, צבעים ומראות, איזה סך הכול העולה מעבר לשאון החיים, וקשוב למקצב אחר – מקצבה הפועם של הנפש. הסופר מנסה לרמוז בשמות ובמילים את התווית דרכה של הנפש אל מפגש עמוק יותר וראשוני יותר עם חווית הקיום והמציאות. המשורר חושף את המרווחים שבינות, ואולי לכן המקצב השירי הרבה יותר חשוב. השירה יוצרת איכות אחרת של זמן, פעימותיו נובעות לא מעצמו, התקדמותו אינה מסורה לו, אלא לדחיפה עמוקה יותר הנמצאת בין מרווחיו. הזמן השירי הוא זמן שהוא כבר פועל יוצא של הנפש, פועל יוצא של אותם נבירה בפינות עלומות, אלומות, שפתע נמצא להם פה בעולם זר ומנוכר, אבל דווקא מתוך מה שאינם יראים ממנו, ועסוקים בהקשבה למשהו אחר. השירה היא לידה של מפגש עם העולם מהפנים, ולכן השירה מופיעה במקצב. אולי רק במוסיקה חוזרים אנו אל הזמן בצורתו הטהורה, המגלה בבת אחת את עומק הנפש ואת שייכותה למציאות, גילוי זה מוציא בבת אחת את הנפש מבדידותה, ואת המציאות מעוורונה. חווית הקריאה היא חוויה של בדידות, של הנפש המסוגלת להתערטל מתחפושות שצברה, להיות מדויקת עם עצמה, להיעצר מידי פעם, להאריך במקום שאחרים אמרו לקצר, ולקצר באותם מקומות שאחרים עמדו והפכו אותם לשטוחים ורדודים. חווית השירה משיבה אותנו אל הזמן, ולכן שירה היא יותר לחינה מספרות.

כל אלה איכויות, ומהיכן תדע הנפש את דיוקה היא, מהיכן תדע האם אכן התערטלה והייתה היא עצמה, או שעדיין כסויה היא בלבוש שטרם נקרא לו בשם? כיצד תדע האם דייקה עם עצמה או שמא עם הדימוי של עצמה, כיצד תבחין האם אין לה הטיות פנימיות שאינן מאפשרות דיוק? ואיכות מוסיקלית, המנסה ליצור מפגש בין עצמיות הנפש לבין המציאות, האם יש לה מקצב מדויק?

ההצפה האיכותית כל כך של האומנות, מנסה למצוא את התמצית שבכל לבושי המציאות, את כוחות החיים האצורים, וממילא להציף בנפש את התרשמותם של כוחות החיים בה. הנימים הדקים הקושרים את הנפש למציאות הסובבת הם הבאים בברית המילה או השיר או תווי המוסיקה. אך האיכות החיה הזו לא מסוגלת לדייק את עצמה בלי תפיסת המרחב שבה היא מתרחשת, מרחב הכולל אותה עצמה וגם את העולם שמסביבה. כשמציפים כוחות חיים, ודווקא בצד האיכותי העדין שלהם, מתעוררים צדדים עמוקים של שייכות לחיים לא בהקבלה אלא כזרם אחד. שייכות זו מתבטאת בצורה מיוחדת בכוחות המיניים של האדם. יש מקום לתהות האם תיאורים שכאלה נותנים מבע מדויק או מוטה? על מפגש חי מסוג אחר, מפגש שמרכזו הוא עמל שכלי, אך גם הוא מציף את כל כוחות החיים, נאמר 'אין דורשין בעריות בשלושה'. יושבים להם שלושה תלמידים מול רב, האחד שואל ודן עם רבו, ואילו השניים ממשיכים את הדיון בכוחות עצמם. בעריות יש סיכוי גדול לאי דיוק, כי 'נפשו של אדם מחמדתן' כפי שמסבירה הגמרא שם, כלומר יש הטיה והעצמה של צדדים מסוימים המתעוררים בנפש שאינם מדייקים את החוויה המינית במלואה. האם מסוגלים אנו לתאר עריות בכלי אומנות? האם שם החמדה נגמרה? אין בשאלה זו קמצוץ של פחד, אלא קריאה למרחבים אחרים, לדיוק שאינו נמצא רק בנפש, כי דיוק זה אינו מספק, יש לא מעט אנשים שיש להם חוש מוסיקלי גדול ומספיק כנות להודות שכשרון זה כשהוא יוצא לפועל נשמע כזיוף. דיוק מוסיקלי תובע קשב כפול מתמיד, קשב לניגון הפנימי וקשב כיצד הוא יוצא אל הפועל. הבחינה כיצד 'צרכן האמנות' חווה את הדברים, גם היא צריכה להילקח בשיקול הדעת כסמן למעשה האומנותי עצמו. דיוק אומנותי ינסה לדייק את היכולת של האדם לא לתאר אך את מקצב החוויה הפנימית, אלא ינסה לראות את אותה חוויה כתנועה עדינה יותר, המתפענחת לאט.

אבל השאלה רחבה יותר. כמות הזמן מתעשרת באיכות האומנותית, אבל גם האיכות האומנותית היא חומר ביחס למהות עצמה של הקיום, זו החפה מכל גדר ומילים. כל עוד נמשיך לנסות למתוח קו בין דוד המלך לבין ביאליק, נטשטש בין מהות לבין איכות. לתורה עצמה יש איכויות אחרות שאין זו היריעה והנושא. המפגש בין האיכות האומנותית למהות קיום מסוג של תורה אמורה ליצור רעננות אחרת, חדירה עדינה אל קווי נפש שטרם נחקרו, פסיעה במשעולי חיים שטרם סומנו בסימוני שבילים, ויותר מכך ליצור צבעים חדשים, דימויים חדשים מילים חדשות ואולי סוף סוף גם מוסיקה חדשה.

אם היינו דרשנים אולי היינו מוסיפים לתהות מדוע התורה נקראת שירה, גם החלק הפרוזאי שלה, מדוע היא מתנגנת במוסיקליות של טעמים, ומצטיירת בציור אותיות, מדוע בבית המקדש יש נוכחות כה עמוקה לכל כך הרבה סוגי אומנות, מהפיסול, לציור, לשירה ולמוסיקה אך לספרות אין ביטוי. אבל אז היינו גם אנו מטשטשים את הגבול הדק שבין אומנות איכותית לביטויי מהות. בימה לשירה צעירה במהותה, שאינה מתיימרת למסור 'מסר' או להיות מדויקת עד תום, אלא לילך עם תומתה של הנפש, עם כל מה שממלא אותה ומתוכה ליצור, מנסה כנראה ליצור סוג של אווירה המתכתבת בלא מודע עם האטמוספרה שתוארה, לפתוח את עצמנו למרחבים חדשים, להיות בני אדם, ואולי אפילו טובים יותר.          

האומנות מזוהה עם תביעה לחופש, וכך גם תביעת הבחירה של האדם איך להופיע, איך להתלבש, איך להתנהג, בפרט בתחום של יכולת הקשב לאומר הצניעות. הצניעות יוצרת מקצב של גילוי וכיסוי, של יחס לעצמיות הדברים מתוך מרחב גדול המתגלה בסבלנות אין קץ. אך צניעות אינה רק שאלה של תוכן כזה או אחר, של תיאור גופני או לא של תיאור אלימות, או מתן מקום לצלילים אחרים להופיע. האם נכון הוא לתאר את עומק הנפש דרך המשפחות המתפרקות מסביב? האם נכון לתאר את עומק הנפש האנושית בלי יצירת החיבור העמוק למקצב עמוק יותר ורחב יותר, קשוב לזמן אמת, לזמן המביע את מרחב הקיום בתוך היש? התפענחות איטית היא יצירת מצב בו אין משבר ופער, אין בגדים המכסים אלא בגדי כבוד ותפארת. אחר חטא האדם נוצר מצב של פער בין חווית החופש האישי לבין מקצב הזמן, שלכן יש עצבון וצער. הצניעות מנסה למצוא חוטי עומק עדין שלא נשמע קולם. זהו מבט כולל על כל החיים שאינו עסוק במגדרים וזהויותיהם בדווקא אלא ביצירת הקשר עמוק ורחב לחיים.

היכולת ליצור מתוך קשב של המקצב המהותי, להתאים את פעימות הלב לאטמוספירת המסביב, זו יצירת אמנות מלאת אמונה, אמון באדם ואמון במרחב בו מתרחשת הסיטואציה האנושית. זו יומרה גבוהה מאד, אולי אפשר להסתפק לעת עתה במשהו צנוע יותר, טבעי, תיאור המקום בו אדם נמצא.

אין כאן יצירה מוגמרת, אולי אין כאן אפילו יצירה, יש כאן ניסיון למספר רישומים והתרשמויות, תיאור של אדם המהלך בין טיפות החיים הניגרות על פניו. אולי הוא בוכה עכשיו.

//הרב נתן אופנר הוא ראש בית מדרש רעותא